עשרים ואחת שנים לאחר מכן הנסיך אמריאל. "הוא כל כך יפה", לחש קול. "זה הנסיך הנשי", אמר אחר. לגבר השלישי היה תאווה בעיניים. "לאף גבר לא צריכה להיות שיער כל כך מדהים." הנסיך אמריאל התעלם מכולם כשעבר משטח הארמון לבניין, ראשו מורם. רק בגלל שהוא היה רגיל לתשומת הלב הלא רצויה, לא אומר שזה לא גרם לעורו לזחול. הוא אולי חי כילד כל חייו, אבל זה לא בדיוק שמר עליו בטוח. גברים מנאוויה היו דוחפים את איבר מינם לכל דבר עם חור, במיוחד אם זה נראה נשי מרחוק. אבל החושים של אמריאל תמיד היו בכוננות גבוהה. זו הסיבה שהוא כנראה הבתול בן העשרים ואחת היחיד בנאוויה. זה, ואחותו, הנסיכה אייקירה, תמיד עשתה כל שביכולתה כדי להגן עליו. לוודא שהסודות שלו יישארו מוסתרים היטב. תאונת כרכרה לקחה את הוריהם לפני חמש עשרה שנה, והמלך אורסטוס אימץ אותם. אותו עריץ הפך את החיים לגיהנום עלי אדמות עבורם. אמריאל נכנס למסדרון לחדריה של אייקירה כששמע את זה. גניחות. גניחות רכות ומלאות כאב. הקול הזה הגיע מ... זעם שטף את אמריאל. לא זה שוב! נחוש בדעתו, הוא סער במורד המסדרון ודחף את הדלת, שולף את חרבו. "תרחק מאחותי מיד, לורד מרפי, או שאני נשבע לשמיים שאני אוריד אותך במקום שאתה עומד בו!" נהם אמריאל. פניו של שר העניינים האזרחיים התעוותו מרוגז, והוא הפסיק לדחוף. "לך, נסיך קטן. אתה הורס את הכיף." אמריאל שנא את העקיצה 'נסיך קטן', אבל בטח לא כמו שהוא שנא להיקרא 'נסיך קל'. במשך השנים, נאווים נתנו לו הרבה שמות הודות למראהו הקטן והנשי. "תרחק ממנה עכשיו!" אמריאל צעד בנחישות לעבר המיטה, תפס את לורד מרפי והרחיק אותו מאייקירה. בבום משביע רצון, הזקן המגושם התהפך על הרצפה. אייקירה קמה מהמיטה, אוחזת בגופה הפגיע, פניה אדומות מבכי, עיניה עייפות ונפוחות. אמריאל משך את אחותו לזרועותיו, חיבק אותה בחוזקה. "אני מצטער, אני כל כך מצטער, קירה." "זה לא היה באשמתך." "למה לעזאזל עשית את זה!?" לורד מרפי קם בכעס. "זכיתי בנסיכה אייקירה בהגינות במשחק הקלפים במפגש אתמול בלילה. המלך התערב עליה והפסיד לי! הייתי אמור לקבל אותה לשעתיים לפחות!" עיניו של אמריאל בערו כשהסתובב, מולו. "אם תשים עליה ידיים שוב, אני נשבע לשמיים שאני אוריד לך את איבר המין הזכרי, לורד מרפי." "לא תעז!" "אני בשמחה אקבל כל עונש שהמלך ייתן", הצהיר בביטחון, "אבל אתה תהיה בלי הגבריות שלך. תבחר בחוכמה." עיניו של לורד מרפי התרחבו, ידיו עפו להגנה על מפשעתו, פניו מאדימות מכעס. "המלך ישמע על זה!" נהם השר. לקח את בגדיו ויצא מהחדר. "אוי, אם, למה עשית את זה?" עיניה של אייקירה התמלאו בדאגה. "המלך עלול להעניש אותך שוב עם השוט החם." "לא אכפת לי. בואי נלך לחדר שלי." כשהניח את חרבו בצד, אמריאל אפילו לא הצליח להסתכל לאחותו בעיניים, קרוב בצורה מסוכנת לדמעות בעצמו. עזר לאייקירה ללבוש את בגדיה, הוביל אותה החוצה ובמורד המסדרון. אותו אשם עתיק יומין זחל במורד עמוד השדרה של אמריאל. אייקירה תמיד הגנה על אמריאל, גם כשזה הפך אותה למטרה היחידה. אחותו מעולם לא שנאה אותו, אבל אמריאל שנא את עצמו על כך. אייקירה תמיד הייתה בועתית ותמיד שמחה. אבל בזמנים כאלה, כשגופה הופר, היא בעיקר נראתה עייפה אז. נמאס לה מהעולם. מודאגת מהאריסטוקרט הבא שהמלך יעביר לה. הרבה יותר מאוחר, לאחר שהתרעננה, אייקירה שכבה על המיטה, עצמה את עיניה. "אם? הסיוט הכי גרוע שלי כשהייתי צעירה היה לחשוב שאני אומכר לאריסטוקרט בקאבר, אבל עכשיו, אני כמעט מאחלת שהמלך חסר הלב הזה ימשיך עם זה, במקום לשנות את דעתו", לחשה אייקירה. "בבקשה, אל תגידי את זה." אמריאל החזיק בידה. "הממלכה הזאת היא מחזה אימה. כל מקום עדיף מקאבר, אחותי. טוב, חוץ מאשר מעבר להר הגדול, כמובן." רק המחשבה גרמה לאמריאל לרעוד. האורקאי שוכנים מעבר להרים האלה. "לפעמים אני רוצה שאוכל לעזוב את הממלכה הארורה הזאת." דמעה אחת זלגה מעיניה של אייקירה. גם אני, קירה. גם אני. ••••••••• באותו לילה, אחרי הרחצה, אמריאל עמד מול המראה, בוהה בהשתקפותו. שיערו השחור הארוך והמשיי נפל על כתפיו, ניגר כמו מפל. כשהשיער שלו למטה ככה, הוא נראה כמו מה שהוא באמת. ילדה. איך זה ירגיש לחיות בחופשיות, כמו האדם שהמראה משקפת? לא לחיות בפחד מהגבר הבא שעלול לחפש לנצל אותו, כמו שהם עושים לאחותו? אמריאל פנטז על נישואין לגבר חלומותיו. מגן. מישהו חזק מספיק כדי לשמור עליו, להגן עליו מפני טורפים ולסחוף אותו על רגליו בחוזק ואהבה עצומים. כל ההזיות. אבל מתוקה, בכל זאת. המציאות הייתה מכוערת מדי. כשהוא מנער את זה, הוא זחל למיטה ועצם את עיניו, נותן לשינה לקחת אותו. . . החלום התחיל כפי שתמיד התחיל. האיש מילא את פתח הדלת, מוסתר בצללים. הוא היה גדול, גדול וגברי יותר מכל גבר שאמריאל ראה אי פעם. גבוה כמו ענק, הוא גרם לאמריאל להרגיש קטן, כמו טרף לכוד בפינה. "מי אתה?" קולו הנמנם של אמריאל יצא רועד, מלא פחד. "מה אתה רוצה ממני?" "אתה שלי", הוא אמר, קול עמוק כרעם מתגלגל. "נועד להיות על הברכיים שלך בשבילי. על הגב שלך. להזדיין כל כך חזק שהרגליים שלך ירעדו. לקדוח בך עד שהחורים שלך יהיו פתוחים, פעורים בשבילי. נועדת להתחנן על הזין שלי כל הזמן. רק שלי." פניו של אמריאל בערו מהלם. כל כך מזועזע, הוא זינק זקוף. "א-אתה לא צריך להגיד לי דברים לא ראויים כאלה! זה לא בסדר!" אבל האיש המסתורי נכנס לחדר השינה של אמריאל, יצא מהצללים. כשהוא עשה זאת, גופו השתנה ל...חיה. הכי מפחיד שאמריאל ראה אי פעם. אורקאי. "אוי אלים, אוי אלים", נשימתו של אמריאל נעצרה באימה, כשהפאניקה מתחילה. מכל משני הצורה בעולם, למה אורקאי!? הוא התקדם בתכלית. עיניו הצהובות הזוהרות נעצו באמריאל, מלאות רעב. כשהוא מנענע את ראשו בחוזקה, אמריאל זחל אחורה. "לא, לא, לא! תעזוב אותי בשקט!" הוא צעק, "שומרים! מישהו, תעזור!" אבל אף אחד לא בא. החיה קפצה על המיטה, עלתה על אמריאל, לכדה אותו מתחת. טפרים קרעו את בגדיו, גופה הנשי הפגיע של אמריאל נחשף לעיניו הצהובות. ירכיו החזקות הכריחו את אמריאל להיפרד, וזין מפלצתי ענק דחף את ליבתו הנשית הלא נגועה ודחף פנימה...! . אמריאל התעורר בבהלה בצרחה. גוף רועד וספוג זיעה, הוא הציץ סביב החדר החשוך והריק. "זה היה רק חלום", לחש, רועד. "תודה לאלים. רק חלום." אותו חלום שוב. הוא חלם את החלום הזה כבר חודשים. הוא בלע בקושי, העביר יד רועדת בשיערו. "למה אני ממשיך לחלום סיוט כל כך מפחיד?" זה הפחיד את אמריאל מאוד. אורקאי? אף אחד בעולם הזה לא התפלל לפגוש אורקאי בחייו. בטח לא אמריאל. אף על פי כן, גם עם כל האימה בפנים, החום של החלום נשאר בגופו. ליבתו הנשית הרגישה אחרת. רטובה. מה זה אומר?