אֲדוֹן נַעֲלֶה וְלַדְיָה וְלַדְיָה נִדְרַךְ, כַּעַס שׁוֹטֵף אוֹתוֹ לְנוֹכַח הַהֶעָרָה. "לֹא הַיַּלְדָּה," מִלְמֵל בִּפְלִיטַת פֶּה, מִצְטַעֵר עַל מִלָּיו בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁעָזְבוּ אֶת שְׂפָתָיו. אוֹטַי וְזַיְיפֶּר הִבִּיטוּ בְּהַפְתָּעָה, אַךְ הֵם לֹא הָיוּ הֲמוּמִים כְּמוֹ וְלַדְיָה עַצְמוֹ. "אַתָּה מְעֻנְיָן בַּיַּלְדָּה הָאֱנוֹשִׁית? אַתָּה?" קָרָא אוֹטַי בִּתְמִיהָה. "אֵינֶנִּי," הִכְרִיז ו