הנסיך אמריאל. אֵיקֵירה בכתה יותר משעה אחרי שעזבו את אולם בית המשפט. בהתחלה, היא כעסה, צועקת על אמריאל על החלטתו הטיפשית. ואז, היא נשברה, בוכה כאילו ליבה נשבר. עכשיו, הם נותרו לבדם בחדר זעיר על הסירה. אמריאל שמר על שקט לאורך כל התמוטטותה של אחותו, כובד ההחלטה שלו סוף סוף שוקע. בשם אלי האור, הוא עכשיו עבד. נמוך מנמוך-הולדת. נמוך ממשרת שטיחים. ולא סתם עבד, אלא עבד אורקאי. או אורקאים רבים, לאמריאל לא היה מושג עדיין. הוא ישרת את אותם יצורים חסרי לב ואכזריים שתעבו בני אדם. "אתה בחור יפה; לא יחסרו לך אדונים לשרת אותם." צמרמורת עברה בעמוד השדרה של אמריאל. הם עומדים לפגוע בגופו. מה שתמיד חלם עליו עומד סוף סוף להתגשם. רק שעכשיו, זה לא יהיה רק חיה אחת, זה יהיו רבות. כמה שהאדון שלו ירצה. הם יפשקו אותו, ויכניעו אותו למעשה המזעזע הזה של מין. אמריאל בלע את המרה שעולה בגרונו. נשימתו נעתקה כשהפאניקה השתלטה. "תנשום, אמ. יאללה," אייקירה הופיעה לידו, מלטפת את גבו. "פנימה... והחוצה... יאללה, אמ." קולה של אייקירה היה עדין, מרגיע, ולא הותיר לאמריאל ברירה אלא לעקוב אחר צלילו. אייקירה המשיכה ללטף את גבו. "ילדה טובה. זאת הילדה שלי." שני אורקאים נכנסו והכריחו אותם לקחת גלולה לא ידועה. בטח הם לא שילמו את כל הכסף הזה רק כדי להרוג אותם עוד לפני שהפכו לעבדים, נכון? אמריאל חשב כשבלעה אותה. דקות לאחר מכן, שניהם נפלו מחוסרי הכרה על הרצפה. • הרבה יותר מאוחר, אמריאל התעורר לנסיעה הטלטלה של הכרכרה. ראשו סחרחר, חושיו מבולבלים כשהוא מצמץ כמה פעמים כדי להתאים את ראייתו. הם אולצו לקחת גלולה. הוא קם, ניגש לחלון העץ של הכרכרה ודחף אותו פתוח. אנחה עזבה אותו. הם בארץ אורקאי. אמריאל יכול היה לראות עשרות מהם. אבל מה שהפיל את לסתו היה בני האדם. היו רבים באופק. נקבות רבות כמעט תואמות למספר הזכרים. כולם ידעו שהאורקאים רכשו והחזיקו שבויים רבים של בני אדם לאחר המלחמה, אבל המספר העצום שיכול היה לראות עלה על הציפיות שלו. וכולם היו עבדים. חלקם עבדו בשדות, גופותיהם העייפות כפופות תחת כובד עבודתם. חלקם סחבו משאות כבדים, שריריהם מתאמצים בכל צעד, תחת עיניהם הפקוחות של אורקאים. לחלק מהאורקאים היו שוטים, בעוד שלאחרים היו חרבות. המראה הפך את בטנו של אמריאל, וגרם לו לבחילה. האם אלה יהיו חיינו עכשיו? אנחת ההתעוררות של אייקירה הדהדה מאחוריו ואמריאל הסתובב במהירות אל אחותו, דאגה חרוטה על פניו. "הכל בסדר איתך, קירה?" שאל, קולו לחוש. אייקירה הנהנה, משפשפת את עיניה. "איפה אנחנו?" שאלה, עיניה סורקות את סביבתן. "הממלכה שלהם, אוראי," לחש אמריאל, שומר על קולו כדי שאדון הכרכרה לא ישמע אותו. יחד, הם צפו במבצר הענק מולם. הכרכרה הייתה בדרכה ישר אליו. "המקום הזה נראה יוקרתי מאוד," אמרה אייקירה. אמריאל הנהן. כמלכים, הם הכירו היטב את היוקרה, אבל זה היה בקנה מידה אחר לגמרי. מה שהעלה את השאלה... מי בדיוק היו הזכרים שרכשו אותם? ואם הם לא האדונים שלו ושל אחותו, אז מי כן...? ******* הם הובאו לחדר ריק לאחר שעברו על פני חדרים ומעברים רבים. "אלה יהיו המגורים שלכם לעת עתה," הכריז חייל. החדר היה מרווח להפתיע ומעוצב בטוב טעם. לאחר זמן קצר החיילים עזבו, קול צעדים מתקרבים הגיע לאוזניהם, הולך ומתקרב עם כל רגע חולף. הדלת נפתחה, ואישה מבוגרת הגיעה פנימה. מלווה באישה צעירה ושלושה זכרים אורקאים. מבטה של האישה המבוגרת נחת על אמריאל, והיא עשתה מבט כפול. "אתה זכר יפה להפליא. ראיתי הרבה זכרים יפים בזמני, אבל אפילו אני בקושי יכולה לחשוב על אחד שהוא חצי יפה כמוך." בהרגשה לא נוחה, אמריאל צעד אחורה, מוצא נחמה מאחורי אייקירה, שפרשה את זרועותיה מגוננות כדי להגן עליו מפני עיניים חטטניות. "ובכן, חבל שאתה לא זה שבאנו בשבילו," אמרה האישה בביטול, מסתובבת. "הכינו אותה, בנים. אמי, הכיני את האמבטיה." שלושת הזכרים סגרו על אייקירה, והחלו להפשיט אותה. ידיהם הסירו את בגדיה, בעוד שאחר טיפל בשערה, מתיר את הקשרים. "מה אתם עושים?" שאל אמריאל, מודאג. "מכינים אותה לקראת מה שעתיד לבוא." האישה המבוגרת לא טרחה להסתכל עליו. "אתה יכול להישאר או לעזוב. לא אכפת לי. אבל אם תפריע לי, אני אדווח עליך לחיילים ותושלך לצינוק." שאלות רבות סערו במוחו של אמריאל, אבל ניעור של ראשה של אייקירה השתיק אותו. הוא צפה בחוסר אונים כשהם הפשיטו אותה, כשהנערה הצעירה, אמי, מכינה אמבטיה גדולה מלאה במים. בסופו של דבר, אמריאל החליט לצאת ולחקור, משוטט במסדרונות בחוסר מטרה. הוא עקב אחרי אחד למעבר מבודד שנראה מוסתר ממבטים חטופים. קולות הדהדו במרחק, אז הוא התקרב אליהם. "מה נעשה עם הילד? הוא לא היה חלק מהתוכנית," אמר קול אחד. "לא אכפת לי, לורד אוטאי. אולי נחשוב על משהו אחר כך." קולו של לורד ולדיה הגיע. "לעת עתה, בואו נתמקד בילדה. מזג האוויר הגרוע עיכב את המסע שלנו, ציפיתי שנחזור אתמול." קולו, מצמרר וסמכותי, לורד ולדיה הוסיף. "הזמן קצר; היא חייבת להיות בחדרים האסורים הלילה." חדרים אסורים? אמריאל לא אהב את הצליל של זה בכלל. "תירגע, ולדיה. הילדה הצעירה הזאת לא יכולה להתמודד עם החיה," הוסיף לורד אוטאי. "לא אכפת לי. הם הכינו את המיטות שלהם, והם ישכבו בהן," אמר ולדיה בהתרסה. אנחה כבדה באה בעקבות זאת. "זה יהיה חסר לב לשלוח את הילדה הזאת לשרת את החיה בלי שמץ של מושג למה לצפות. אני יודע שאין לך אהבה לבני אדם, ולמען האמת, גם לי אין, אבל אנחנו בהחלט יכולים לעשות טוב יותר מזה," טען לורד אוטאי. "עשה כרצונך, אוטאי. ספר להם הכל או אל תספר להם כלום. לא אכפת לי," הצהיר ולדיה. "בין אם היא תחיה או תמות, גם לי לא אכפת. אני אזרוק את הנסיך הקטן והיפה הבא, ואם גם הוא יאבד, אני אהיה בכרכרה הבאה לממלכת האדם הבאה כדי לבחור נסיכה נוספת בשבילו. זה ההיבט היחיד בעניין שמדאיג אותי." שתיקה נפלה לאחר חילופי הדברים שלהם, והותירה את מוחו של אמריאל דוהה מפחד וחוסר אמון. לשרת את החיה? למות?