"אה, עכשיו אנחנו מנהלים משא ומתן?" הוא ניסה להישאר רגוע, אבל ליטה יכלה לראות שהוא התעודד. ברור שהמכון יכול להשתמש בכסף כדי לעבוד על החלק החיצוני, היא הניחה. זאת הייתה נקודת הלחץ שהיא כבר תכננה. ההורים שלה ציפו ממנה לבחור מכון יוקרתי בכל מקרה, הם אפילו לא ימצמצו במחיר, יהיה אשר יהיה. "אני רוצה להצטרף למכון – למועדון *הקרב* – ואני מוכנה לשלם על זה. כסף זה לא בעיה." ליטה ממש שנאה לשחק עם קלף הכסף. זה לא שהיא הייתה אחת מאותן נערות חברה שדואגות רק לקניות ולאינסטגרם. והיא לא הייתה סנובית כמו ההורים שלה. אבל לכסף יש את השימושים שלו. הוא באופן בלתי נמנע פתח הרבה דלתות שהיו נשארות סגורות בפניה אחרת. במיוחד כשגברים לא התייחסו אליה ברצינות וזה קרה יותר פעמים ממה שהיא יכלה לספור. לעתים קרובות היא נאלצה למצוא דרכים מחוץ למזג שלה כדי לבצע דברים. "אני לא מנהל משא ומתן עם מחבלים, גברת," הוא חייך כאילו תפס דג על קרס. הוא לא ראה שהוא הדג. "לא עשיתי כלום. כל מה שעשיתי זה לדרוך במכון וכבר אני מחבלת?" "את דורכת פה ומשבשת חצי מהאימונים –" הוא הנהן בראשו לעבר המכון הגדול יותר וליטה ראתה שרוב הגברים צופים. חלקם צחקו, חלקם דחפו זה את זה. אבל לא משנה מה הם עשו, היה ברור שכולם הפסיקו להתאמן. "טווח הקשב של גבר הוא לא הבעיה שלי," ליטה אמרה בפשטות, "אני אשלם כפול מדמי החבר השנתיים מראש אם תיתן לי להתאמן כאן. נו באמת, לכל מכון יש שיעורי מתחילים. או לפחות אימונים אישיים?" "לא אצלנו," הוא משך בכתפיו, "זה לא המקום למתחילים וזה לא המקום לבחורה חסרת מושג עם שרירים כמו של צ'יוואווה." זה צרב, וליטה לא הצליחה לדכא את ההירתעות. הוא ראה את התגובה וריכך מעט, "תראי, אני יכול להמליץ על מכון אחר אם תתני לי לרשום את זה." הוא פנה לעבר הדלפק מחוץ לאזור המשרד וליטה הלכה אחריו. "לא, אני חייבת להתאמן כאן." הוא הסתובב, פניו מקומטות כאילו אמרה משהו חשוד, "למה? למה את מוכנה לשלם כל כך הרבה? למה את באמת רוצה להתאמן כאן?" "אני פשוט... הייתי עוקבת אחרי החדשות ברשתות החברתיות על הלוחם המפורסם שלך, ג'יימס דילרד. הוא התאמן כאן, נכון?" ליטה הייתה צריכה לחשוב על המקום, והיא לא הייתה טובה בזה במיוחד. ברגע שהוא הפעיל קצת לחץ על הנימוקים שלה, היא אמרה את השם המזוין האחרון שהיא רצתה שמישהו ידע עליו. ג'יימס היה הסיבה שלה להיות שם, אבל לא כמו שהם חשבו. "אז... ככה השגת את הכתובת? את אחת מ*הן*?" "אחת ממה?" הבטן שלה התכווצה. האם הוא איכשהו ידע את האמת? האם התוכנית שלה הולכת להתפרק עוד לפני שהיא התגבשה? "אחת מהמעריצים הפסיכופתיים האלה, שמחפשים קשר עם לוחם מת?" הוא ירק את המילים כאילו זה דוחה אותו. זה עשה שניים מהם. "או... שאת משהו אחר?" הוא האשים. "איזה ארנבת זירה?" מה זה ארנבת זירה? היא תהתה את מי היא יכולה לשאול על זה. היא הייתה בטוחה מהבעת הפנים שלו שהיא לא תשאל אותו. "את נראית יותר כמו מעריצה מטורפת מכל דבר אחר, ואני לא אוהב מטורפים. גם אם את עשירה," פניו התקשו, הטון המזלזל שלו זעזע את ליטה. כנראה, הוא לא אישר את מה שהוא חשב עליה. אבל החשד נמס מעיניו ברגע שהוא תייג אותה, "פי שלושה מדמי החבר השנתיים. בחיי, חשבתי שהסוג שלך עבר לדבר הטוב הבא לפני כמה חודשים." הטון שלו אמר לה שהוא כועס על הרעיון. גם היא. אי אפשר היה להתקדם מג'יימס כאילו הוא מעולם לא היה קיים. ליטה לקחה נשימה עמוקה ורועדת. היא רעדה כשחשבה על ג'יימס. להגיד את שמו של אחיה בקול רם כמעט גרם לה לדמעות. היא לא האמינה שכבר עברה כמעט שנה מאז שראתה אותו לאחרונה. היא ליטפה קלות את הקעקוע כתגובה אוטומטית. לא היה אכפת לה מה ה*ראש מכון* הזה קרא לה. או מה הוא חשב עליה. היא הייתה צריכה לעשות את זה. הזמן הלך ואזל. "פי שלושה זה בסדר," ליטה משכה בכתפיה, "אז מה זה יהיה, יש לנו עסקה?" ליטה הייתה בטוחה שראש מכון עומד להסכים כשפתאום שני גברים ענקיים יותר הגיעו מוולסים מהחלק האחורי. הבדיחות הצוהלות שלהם מתו ברגע שאחד מהם ראה את ליטה. האיש הזה הסתובב כדי להתמודד איתה ומיד זה הרגיש כאילו הוא האפיל על הכל. היא שכחה מהמכון, על הסיבה שלה להיות שם. ליטה אפילו שכחה מהשיחה המעצבנת שהייתה לה זה עתה עם ראש מכון כשהיא העבירה את מבטה לעיניו הכהות והחודרות של האיש החדש הזה. האיש בחן אותה מכף רגל ועד ראש ועיניו התקשו, הנחיריים שלו מצטמצמים בכעס. היה ברור שהוא לא אהב אותה, אם כי, למען חייה, ליטה לא יכלה להגיד למה. היא גנבה מבט קצר לעצמה ולא עלתה בכלום. כן, היא נראתה כמו חרא, אבל שום דבר בה לא היה אמור להיות פוגעני. האיש היה גבוה, גבוה יותר מראש מכון בעוד חצי רגל. היא יכלה לראות את הנפח וההגדרה של גופו – הכל בנוי ללחימה – אפילו בחולצה ארוכת שרוולים ובג'ינס. היא רשמה לעצמה הערה מנטלית נוספת לעשות הפניה מצולבת איתו גם כן. שיערו היה קצת פרוע, אבל פניו היו מגולחים ורעננים. בלי קווים קשים או עיגולים שחורים כמו ליטה. האיש הזה היה כולו יופי מחוספס. ליטה צפתה בפניו מתהדקות כשהוא בהה בה, משפשף את צד הלסת שלו במה שנראה כבלבול. הוא גרם לכפות ידיה להזיע בחום לא מוכר. זה לא היה טוב. היא לא יכלה לתת לו לשבור את הריכוז שלה או לשבש כמה רחוק היא הגיעה במשא ומתן. "יש לנו עסקה?" היא שאלה, קולה רועד יותר ממה שהיא הייתה רוצה. היא פנתה לראש מכון וחיכתה. ליטה התחילה להיות חרדה יותר. היא לא יכלה לאבד ריכוז. לא לשנייה. ראש מכון הסתובב כדי להחליף מבט שקט עם האיש השני. הבעתו נראתה מתקשה גם כן. "איזה חלק מזה זה לא מכון, זה מועדון קרב, את לא מבינה? את לא לוחמת. ואנחנו לא עושים מתחילים. אז, את חייבת ללכת." ראש מכון רטן כשהוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה אליה, מנסה לסגת בדרכו לנקודה המקורית: ליטה לא הייתה אחת מהם והיא לא הייתה רצויה. "אז אני אלמד לבד! כל מה שאני צריכה זה מקום לעשות את זה." ליטה הייתה נחושה לראות את זה עד הסוף. היא לא הייתה בטוחה לגבי הרעיון האבסורדי כששבה בחניון והיה חלק קטן וקטנוני בה שרצה פשוט לוותר. אבל עכשיו כשהיא הייתה בפנים, היא ידעה שלבוא לכאן הייתה ההחלטה הנכונה. משהו במקום הרגיע אותה, משך אותה פנימה וגרם לה לרצות להישאר קרובה. היא הציצה בחזרה אל האיום שמאחורי ראש מכון. לא, הוא בהחלט לא גרם לה להרגיש רגועה. למעשה, הוא גרם לחום לצמוח בבסיס עמוד השדרה שלה. בהחלט לא רגועה, אבל הוא היה איש אחד. לא יהיה קשה להימנע ממנו. עם זאת, להיות מוקפת בגברים השריריים האחרים האלה עזר לרגשותיה. היא הרגישה בטוחה יותר ממה שהרגישה מזה זמן רב. כמו הנוכחות המוכרת ההיא של ג'יימס בחייה שוב. "את תלמדי מה, בדיוק? כי אנחנו בטוח לא יכולים לדבר על לחימה. את שוקלת מה? 40... 45 קילו רטובה? לא יקרה, מותק," הוא הניע את ראשו. עוד שם חיבה מזוין. ליטה לא יכלה שלא לגנוב עוד מבט בחזרה אל האיש בפתח. זאת הייתה האשמה *שלו*. עיניו היו כמו משואות, הם המשיכו למשוך אותה פנימה ועכשיו הוא נראה כאילו עצם נוכחותה דוחה אותו. אם הוא עלה לה בהזדמנות הזאת, התחושה תהיה הדדית. "אין פה ארנבות זירה אחרות? אני לא יכולה להתאמן איתן?" ליטה זייפה טון נואש. אם ראש מכון האמין שהיא הייתה כמו הנשים האלה, מי שהן לא יהיו, אולי הוא יוותר. לא משנה מה האמת הייתה. חלפה שנייה, והיא נשבעה שהיא שמעה רעש חיה. היא הציצה סביב לראות כלב אבל לא עלתה בכלום. היא החזירה את המיקוד שלה לראש מכון, צופה בו מהרהר בזה במשך דקה, מפנה את ראשו מעט לעבר האיש מאחוריו. "מה אתה חושב, אלפא?" ראש מכון שאל, והבהיל את ליטה לגמרי מדעתה. *זה* היה הבעלים? לפתע, גופה הרגיש חם מדי, מתוח מדי. היא דחפה את השרוולים שלה רק כדי לקבל קצת אוויר על עורה הסמוק. ליטה לא הייתה בטוחה אם ההימור שלה ישתלם. זה היה כאילו שני הגברים תקשרו זה עם זה, אבל אף אחד מהם לא דיבר. עיניו של אלפא הבהבו מטה לעבר אמות ידיה וקפאו. היא עקבה אחר מבטו וקיללה מתחת לנשימתה, מושכת את השרוולים שלה בחזרה למטה. היא ניסתה לשחק את זה כאילו היא לא שמה לב בחיוך מביך, אבל הוא כבר ראה את החבורות בגודל טביעת אצבע. זה היה ניכר באופן שבו הוא המשיך לבהות בהן, כאילו הוא יכול לראות דרך החולצה שלה. איך היא יכלה לשכוח למה היא לבשה את התלבושת הזאת? ליטה רצתה לברוח, להגיד לא משנה לרעיון כולו ולרוץ. היא כבר עשתה חופן טעויות חמורות רק בכמה דקות. איך היא תשרוד את סמסטר הלימודים בלי לעשות לעצמה בלגן גדול עוד יותר? "פי חמישה מדמי החבר, מראש. אל תפריעי ואל תהיי מוזרה. אל תשאל אף אחד פה על ג'יימס. וכן... אנחנו יכולים לעשות עסקה מזוינת," ראש מכון אמר בחדות, ושבר את מחשבותיה. "מוסכם." היא לא הייתה צריכה לחשוב על זה. היא כבר בחרה בנתיב הזה לפני שעזבה את הדירה שלה. "בסדר. תעלי על המזרנים. בוא נראה עם מה אנחנו עובדים." "מה?" היא התנגדה, והניחה שהיא לא הבינה נכון. אבל הדרך שבה אף אחד מהגברים לא מצמץ פעם שנייה אמרה לה שראש מכון התכוון לכל מילה.