דייזי התעוררה לשמש של הבוקר, מופתעת לגלות שאמרי לא היה ליד מיטתה. כועסת על עצמה שנרדמה, היא הושיטה יד לטלפון שלה ומצאה הודעה ממנו שאמרה: [יצאתי לעבודה. כשאת מתעוררת, תסעי ישר לבית החדש שלנו. הסיסמה היא יום ההולדת שלך.] מוחה התרוקן כשאלה, [איך ידעת את יום ההולדת שלי, מר פוטר?] הוא ענה, [תעודת הנישואין סיפרה לי.] דעתה הוסחה, דייזי פנתה לתחנת האוטובוס. דקות לאחר מכן, כשעלתה לאוטובוס, היא שמעה את קולו של דבן. היא התקשחה והגבירה את קצבה. "סליחה," אמרה, מנסה להימנע ממנו. אבל בדיוק כשעמדה לעלות, ידו הגדולה אחזה בכתפה, ומשכה אותה מהאוטובוס. נאבקת להשתחרר, היא שאלה, "אני רוצה ללכת הביתה. מה אתה רוצה?" "אני צריך לדבר איתך," אמר דבן, מתעלם מהתנגדותה, והוביל אותה לבית קפה סמוך. דייזי, כועסת, שאלה, "על מה אתה רוצה לדבר? תמהר, יש לי דברים לעשות." "דייזי, לא היית כזאת קודם," העיר דבן. הוא לא היה רגיל להתנהגותה הנוכחית, הוא זכר אותה כעדינה, שובבה וצייתנית. הגרסה הקוצנית הזו של דייזי הייתה זרה לו. בצחוק קר, הדגישה דייזי, "אתה לא היית החבר של ג'ייד קודם." בחוסר סבלנות היא הוסיפה, "אם הבאת אותי לכאן כדי להיזכר בעבר, אני לא מעוניינת." בכך, היא קמה לעזוב. דבן אמר בדחיפות, "למה סירבת לפרויקט של קבוצת גילברט?" "כי רציתי," ענתה דייזי. דבן יעץ, "דייזי, את יכולה להפסיק להיות עקשנית? אין לך זכויות ירושה בקבוצת קוק, ואת לא מבינה בניהול עסקים. קבוצת קוק בהחלט לא תציע לך עבודה. אם תיקחי את הפרויקט הזה על עצמך, אני אעזור לקדם אותך, ולא תצטרכי לדאוג לגבי תעסוקה אחרי סיום הלימודים." חסרת הבעה, דייזי דחתה את טוב ליבו. "תודה על ההצעה שלך, אבל אני לא צריכה את זה." בטון רציני, אמר דבן, "דייזי, העקשנות שלך תעלה לך ביוקר בעתיד." "זה לא קשור אליך, אז אל תטרח," השיבה דייזי. דבן, מופתע מהגישה הבלתי מתפשרת של דייזי, המשיך, "דייזי, את עקשנית מדי. את יודעת מה ההבדל בינך לבין ג'ייד? היא עדינה, אינטליגנטית, טובה בניתוח מצבים ויודעת לנצל הזדמנויות שמטיבות איתה. אם היית יכולה ללמוד רק קצת מזה, הגישה של ההורים שלך כלפייך הייתה משתפרת בהרבה." דייזי בהתה בדבן בחוסר הבעה, ותהתה מדוע הוא חשב שהיא לא עשתה מאמצים להשתלב במשפחת קוק. היא ניסתה ללמוד מג'ייד, אבל לא משנה מה עשתה, ג'ייד קיבלה שבחים בעוד שהיא תמיד נענתה בבוז. הדעות הקדומות של הוריה תמיד היו שם. לאחר שדיבר, דבן חש חרטה. הוא ניסה לתפוס את ידה של דייזי ואמר, "דייזי..." באופן אינסטינקטיבי, דייזי משכה את ידה וחייכה בלגלוג עצמי. "אם אני כל כך נוראית, למה אתה כאן מדבר איתי?" דבן אמר בחיבה, "אני אוהב אותך. אני מקווה שנוכל לשפר את עצמנו יחד ולהפוך לגרסאות הטובות ביותר של עצמנו." דייזי מצאה את זה מגוחך. "אתה פשוט לא יכול לשחרר אותי, אבל אתה מוצא אותי לא מושלמת. אתה מקווה שאוכל להפוך לג'ייד אחרת, נכון? גם אם הייתי עושה זאת, היית נוטש אותה בשבילי?" דבן היסס. "דייזי, תני לי קצת זמן, אני מבטיח..." דייזי, עייפה מההבטחות שלו, קטעה בקרירות, "דבן, בראש שלך, רווח חשוב הרבה יותר מאהבה. אני לעולם לא אוכל להשתנות בשבילך!" הייתה לה אישיות משלה ולא תהפוך לבובה בגלל רצונות של מישהו אחר. לא מוכנה לעסוק בשיחה חסרת משמעות עם דבן, דייזי הסתובבה והלכה משם. "דייזי." הוא תפס את פרק ידה, ודייזי הבחינה בצופים מסביב מרימים את הטלפונים שלהם. בלי היסוס, היא השפריצה כוס לימונדה על פניו. דבן לא ציפה למעשיה של דייזי. הוא חש זעזוע מצמרר כשהכעס השתלט עליו. "דייזי, מה עשית?" הוא נהם. דייזי הביטה בדבן הספוג, ולא חשה שמץ של רחמים אלא דווקא תחושת סיפוק. היא משכה בכתפיה. "פתאום תפסת אותי. חשבתי שאתה רודף שמלות." דייזי התנערה מדבן והלכה משם. דבן לא רדף אחריה, במקום זאת, הוא בהה בדמותה הנסוגה במבט קר והטיח את אגרופו על השולחן. באותו רגע, קולה המופתע והמודאג של ג'ייד הגיע מאחור. "דבן, מה קרה? מי עשה את זה?" כשפגש במבטה האכפתי של ג'ייד, דבן התקשה לדבר. ג'ייד, שצפתה בהכל, לא חשפה אותו. במקום זאת, היא אחזה בידו ואמרה, "יש חנות בגדי גברים ליד. בוא נקנה כמה בגדים. אם תצטנן, אדאג." מילותיה חיממו את ליבו של דבן. נראה שהיא תמיד הייתה כל כך עדינה ואכפתית. מבטו של דבן התרכך. "גם את כאן בשביל קפה?" ג'ייד הנהנה והביטה בג'וול. "את יכולה לחזור. אני אזכור מה שהבטחתי לך." "נתראה בשבת בערב," אמרה ג'וול בטון יהיר ועזבה. ג'ייד חשה זעם. ג'וול התלוננה בפניה על השמלה הזו במשך זמן רב, והתעקשה להשיג את תכשיטי השדונים הכחולים במכירה הפומבית של הצדקה בשבת. תכשיטי השדונים הכחולים היו שווים בסביבות 400 אלף דולר. ג'ייד האשימה את דייזי בהוצאה הכבדה הזו. ***** דייזי ישבה באוטובוס, דמעות זולגות על פניה. היא נשארה אותה דייזי, אבל דבן כבר לא היה אותו הדבר. למה מבוגרים משתנים כל כך מהר? השיחה של נייב קטעה את מחשבותיה העצובות של דייזי. בכל פעם שהיא התקשרה, היא הייתה מוצאת פגמים בדייזי. כצפוי, קולה הזועם של נייב נשמע. "דייזי, תחזרי הביתה מיד." דייזי לא רצתה לחזור. "יש משהו חשוב?" דייזי הרגישה כאב ראש מתקרב. היא ירדה בתחנה הבאה ולקחה מונית לבית משפחת קוק. זו הייתה הזדמנות טובה לאסוף את הבגדים שאמרי נתן לה. הם היו יקרים, אבל היא לא הרגישה בנוח ללבוש אותם.