דֵוָן קָם בְּהִתְלַהֲבוּת. "בִּרְצִינוּת?" מֵייסוֹן הֵנִיד בְּרֹאשׁוֹ. "הַנְּיָרוֹת הוּכְנוּ, וְהֵם יִשָּׁלְחוּ לְאוּנִיבֶרְסִיטַת הַרוּווּד בְּקָרוֹב מְאֹד." דֵוָן, נִרְגָּשׁ וּמְאֻבָּן, אָמַר, "מִסְטֶר קְלָארְק, תּוֹדָה רַבָּה." בְּתוֹךְ תּוֹכּוֹ, הוּא כְּבָר תִּיֵּר חַיִּים מְשֻׁתָּפִים עִם דֵּיזִי. מֵייסוֹן, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ חִיּוּךְ מְאֹזֶן, הָקֵל וְהֵחֵל, "דֵוָן, בִּתְחִלָּה, הַזְּרָעִים שֶׁל