נקודת מבט של אוליביה ראשו של ראיין הסתובב בחדות, עיניו פעורות בתדהמה. לרגע, הזמן עצר מלכת. הריאות שלי סירבו לתפקד, והחדר כאילו נטה הצידה. "ליב—" גמגם ראיין, עדיין צמוד לסופיה. "זה לא—" "מה שזה נראה?" סיימתי, קולי יציב באופן מפתיע למרות רעידת האדמה שהתחוללה בתוכי. "כי זה נראה כאילו אתה מזיין את החברה הכי טובה שלי ביום ההולדת שלה בזמן שאני מחכה למטה למשקה שלעולם לא יגיע." סופיה סובבה את ראשה, מבטה נפגש בשלי ללא שמץ של בושה. היא אפילו לא טרחה לסדר את השמלה שלה; היא פשוט הניחה את מרפקיה על השידה ואנחה כאילו הפרעתי לפגישת עסקים. "אוי, אוליביה," היא אמרה, קולה נוטף התנשאות. "חשבת שגבר כמו ראיין יסתפק רק בך?" ראיין סוף סוף התנתק ממנה, מגשש למשוך את מכנסיו למעלה. "מותק, בבקשה, זה רק... עניין. זה לא אומר כלום." "עניין?" חזרתי, חום עולה לפניי. "כמה זמן ה'עניין' הזה קורה?" לפני שמישהו מהם הספיק לענות, שמעתי צעדים מאחוריי. "ליב? מצאת—" קולה של אמיליה נקטע כשהיא הופיעה לצידי, קולטת את המתרחש. "אמא'לה." פניו של ראיין החווירו עוד יותר. "זה לא מה ש—" "אם תגיד 'זה לא מה שזה נראה' עוד פעם אחת, אני נשבעת באלוהים שאני אסרס אותך בידיים חשופות," נזפה אמיליה, זרועה כורכת סביב כתפיי כמגנה. סופיה התיישרה, סוף סוף מיישרת את שמלתה בתנועות נינוחות. היא הניפה את שערה לאחור והייתה לה החוצפה לחייך בזלזול. "לי ולראיין יש הבנה. זה רק סקס. סקס נהדר, אבל עדיין רק סקס." "הבנה?" צחקתי, הצליל היה שביר וזר לאוזניי. "ומתי בדיוק תכננת לשתף אותי בהבנה הזו? אחרי שתדביקי אותי בכלמידיה, או לפני?" "אל תהיי דרמטית," אמר ראיין, מכניס את חולצתו למכנסיו. "נקטנו משנה זהירות." "אה, זהירות! ובכן, זה משפר את הכל!" הנפתי את ידי. "בזהירות זינת את החברה הכי טובה שלי מאחורי גבי. איזו התחשבות!" סופיה נשענה על השידה, משלבת ידיים. "כולנו מבוגרים כאן. מונוגמיה זה כל כך... מגביל, את לא חושבת?" אמיליה צעדה קדימה. "הדבר היחיד שמגביל כאן זה המצפן המוסרי שלך, יא כלבה בוגדנית." "תיזהרי," הזהירה סופיה, עיניה מצטמצמות. "או מה? תשכבי גם עם החבר שלי? תעמדי בתור." אמיליה פנתה לראיין. "וגם אתה. אתה תירוץ פתטי לגבר. שנתיים? שנתיים ארורות מחייה שבזבזת עליך?" ראיין סוף סוף הצליח לאבזם את חגורתו. "ליב, מותק, בבקשה. אנחנו יכולים לדבר על זה. זה רק פיזי. זה לא משנה את מה שאני מרגיש כלפייך." "אתה מרגיש כל כך הרבה כלפיי שקנית לי את השמלה הזו." הצבעתי על הבגד שלי. "כדי שאני אהיה למטה ואעשה הצגה לחברים שלך בזמן שאתה כאן למעלה עם הזין שלך בתוך סופיה?" "השמלה נראית עלייך מדהים," הוא הציע בחולשה. בהיתי בו בחוסר אמון. "זה מה שאתה הולך עליו עכשיו? מחמאות אופנה?" "אני רק אומר—" "לא, סיימתי להקשיב למה שאתה 'רק אומר'." הסתובבתי כדי לעזוב, ואז הסתובבתי שוב. "שנתיים, ראיין. שנתיים שאני מסדרת מחדש את הלוח זמנים שלי בשבילך ומאמינה לכל מילה שיוצאת לך מהפה. האם משהו מזה היה אמיתי?" הוא צעד צעד לעברי. "כמובן שזה היה אמיתי. אני אוהב אותך, ליב." "חסוך ממני," ירקתי. "אם זו הגרסה שלך לאהבה, אני לא רוצה שום קשר לזה." סופיה נאנחה באופן דרמטי. "אפשר לסיים עם זה? יש לי אורחים למטה." "יש לך אחד פחות עכשיו," אמרתי, מסתובבת. "תיהנו מהמתנת יום הולדת שלכם. שניכם ראויים זה לזה." אמיליה ירתה בהם מבט זועם אחרון לפני שעקבה אחריי החוצה. צעדנו במורד המסדרון, רגליי איכשהו נושאות אותי קדימה למרות שהרגשתי שהן עומדות לקרוס. "אני כאן בשבילך," לחשה אמיליה, זרועה עדיין סביבי כשיורדות במדרגות. המסיבה נמשכה מתחתינו, לא מודעת להתפוצצות שהתרחשה זה עתה למעלה. המוזיקה נשמעה חזקה מדי עכשיו, הצחוק רועש מדי. דחפנו את דרכנו בין הקהל לעבר דלת הכניסה. מישהו קרא בשמי, אבל המשכתי ללכת, עיניי נעוצות ביציאה. אוויר הלילה הקריר פגע בפניי כשדרכנו החוצה, ורק אז הבנתי שאני רועדת. הגענו למדרכה כששמעתי את דלת הכניסה נפתחת מאחורינו. סירבתי להסתכל לאחור. "אוליביה!" קרא ראיין. "חכי!" אמיליה הסתובבה, ומקמה את עצמה בינינו כמגן. "חזור לילדת יום ההולדת שלך, יא חתיכת חרא." "זה ביני לבין ליב," הוא התעקש, אך לא עשה שום תנועה לעקוב אחרינו. "אין יותר 'ביני לבין ליב'," קראתי בחזרה, עדיין הולכת. "סיימנו." תגובתו אבדה כשפנינו לפינה, צלילי המסיבה דעכו מאחורינו. ברגע שיצאנו משדה הראייה, שלוותי התפוררה. הפסקתי ללכת, נשימתי יוצאת בגניחות. "אני לא מאמינה... אני לא יכולה..." הצמדתי את ידי לפי. "אני יודעת, מותק. אני יודעת." אמיליה משכה אותי לחיבוק. "תוציאי את זה." "שנתיים," לחשתי על כתפה. "שנתיים ארורות." היא ליטפה את שערי. "אני כל כך מצטערת, ליב." נסוגתי לאחור, מנגבת בכעס את עיניי. "ידעת? עליהם?" אמיליה היססה. "לא בוודאות. אבל היו לי חשדות." "מה? למה לא אמרת כלום?" היא נאנחה, שולפת את הטלפון שלה מהארנק. "ראיתי אותם בבית הקפה 'ברטון' בחודש שעבר. הם אמרו שהם נתקלו זה בזה, אבל זה נראה... מוזר. הדרך שבה הם ישבו, הדרך שבה הוא נגע בזרועה. לא רציתי להגיד כלום בלי הוכחה. לא רציתי לפגוע בך אם טעיתי." "ובכן, עכשיו יש לנו הוכחה," אמרתי במרירות. "תני לי להזמין לנו מונית," אמרה אמיליה, מקישה בטלפון שלה. "האוטו שלי לא כאן. ג'ייק הוריד אותי." התחבקתי כדי להתגונן מפני הקור, מודעת לפתע עד כמה אני חשופה בשמלה שראיין בחר. "אין מוניות זמינות. בואי נלך קצת. אני אמשיך לנסות להזמין נסיעה ואתקשר לג'ייק. אולי הוא יכול לאסוף אותנו." "בסדר מבחינתי." רק רציתי להתרחק מביתה של סופיה ככל האפשר. "הייתי הולכת עכשיו עד מקסיקו אם זה היה אומר שלעולם לא אראה שוב את ראיין." התחלנו לצעוד במורד המדרכה, העקבים שלי מצלצלים על הבטון. השכונה הייתה יוקרתית, עם בתים עצומים מרוחקים מהכביש, אבל הרחוב עצמו היה מואר בצורה גרועה. שאון מנוע קטע אותה כשמכונית פתוחה הואטה לידינו. ארבעה בחורים הצטופפו בפנים, צחנת אלכוהול נישאה לעברנו. הנהג נשען קדימה, עיניו זוחלות על גופי לפני שהתמקמו על החזה שלי. "היי, כוסיות, רוצות טרמפ?" הוא חייך, וחשף שן זהב. "יש לנו הרבה מקום על הברכיים שלנו." חבריו פרצו בצחוק. זה שישב במושב הנוסע הניף בקבוק. "אנחנו חוגגים! אתן לא רוצות לחגוג איתנו?" "תזדיינו," נזפה אמיליה, מושכת אותי קרוב יותר. "אוו, חריפה!" הנהג כיבה את המנוע. "אני אוהב חריפות." בחור אחד, עב צוואר עם קעקוע שבטי, קפץ מעל הדלת. הוא התנדנד לעברנו, מצביע על אמיליה. "יש לך פה גדול, בלונדינית. בוא נראה מה עוד הוא יכול לעשות." לפני שהספקתי להגיב, הוא הסתער קדימה ותפס את אמיליה בשיער, מושך את ראשה לאחור. היא צרחה, משתוללת על זרועו. "עזוב אותה!" צעקתי, דמות מנהלת השיווק שלי נעלמת כשהזעם הטהור השתלט. הניפתי את התיק שלי, ופגעתי ברקתו. הוא מעד אבל שמר על אחיזתו בשיערה של אמיליה. "החברה שלך רוצה לשחק קשוח, הא?" הוא ליטף אותי במבטו, עיניו נעוצות בחזה שלי. "ציצים יפים. בטח הם מקפצים ממש טוב."