אוליביה איתן הגיע בסביבות הצהריים, פניו סמוקות ושערו מעט פרוע. היה ברור שהוא נסע ישר מהדירה שלו ברגע שקיבל את הטלפון מניק, בקושי נותן לעצמו רגע לנשום. "סליחה שאיחרתי," הוא אמר, והפיל את התרמיל שלו ליד כסאות חדר ההמתנה. "התנועה הייתה מטורפת, והטלפון שלי מת באמצע הדרך." קמתי, ועטפתי אותו בזרועותיי בחיבוק חזק. "אתה כאן עכשיו, וזה מה שחשוב," לחשתי, והרגשתי תחושת הקלה קלה שוטפת אותי כשנאחזתי בו. "מה של