נקודת מבטו של אלכסנדר חניתי את מכוניתי בשביל הגישה המעגלי לאחוזה של הוריי, ולרגע עצרתי לנשום כדי להכין את עצמי לדינמיקה המשפחתית הבלתי נמנעת של משפחת קרטר. ארוחת יום ראשון באחוזה של קרטר, מסורת עתיקה כמו עצי האלון שלאורך השטח, הייתה משהו שגם פחדתי ממנו וגם ציפיתי לו. האחוזה ניצבה כמו מצבה לכסף ישן, עם חזיתות אבן וגנים מטופחים שצעקו, "יש לנו עושר כבר דורות." הטלפון שלי זמזם עם מייל מהעבודה, אבל התעלמתי ממנו. העבודה יכולה לחכות, אבל חובות משפחתיות לא יכולות, במיוחד כשסבא הרולד מעורב. יישרתי את העניבה שלי ופניתי פנימה, שם מרתה, עוזרת הבית הוותיקה שלנו, קיבלה את פני בחיוך חם. "מר אלכסנדר, כולם מחכים בסלון. סבא שלך הגיע מוקדם." זה אף פעם לא היה סימן טוב. סבא שמגיע מוקדם אומר שיש לו אג'נדה. "ויקטוריה כאן?" שאלתי, ומסרתי למרתה את המעיל שלי. "כן, אדוני. עם בעלה. הם הגיעו לפני כשעה." מושלם. בת דודה שלי ויקטוריה ובעלה תומס, בנקאי ההשקעות, זוג הכוח שלעולם לא נותן לאף אחד לשכוח כמה מושלמים החיים שלהם. הסלון רחש שיחה שנעצרה כשנכנסתי. אמא קמה ממקומה, אלגנטית כתמיד בשרשרת הפנינים שלה ושמלתה התפורה. "אלכסנדר, יקירי. התחלנו לדאוג." נישקתי את לחייה. "התנועה הייתה נוראית. מצטער, איחרתי." אבא הנהן מכיסא הנוח שלו, ויסקי בידו. "בן." זה היה אבא, איש של מילים מועטות אלא אם כן דן בעסקים או גולף. ויקטוריה ישבה על הספה העתיקה, זרועו של בעלה כרוכה סביב כתפה באותה צורה שתלטנית שמצאתי מעצבנת. אחותי ולנטינה הייתה שם גם כן, גוללת בנייד שלה. אבל זה היה סבא הרולד ששלט בחדר מכיסא הגלגלים שלו. בגיל שבעים ושמונה, הוא אולי איבד קצת מהניידות שלו, אבל לא מהחדות המנטלית או החוש העסקי שלו. "אלכסנדר," הוא נבח. "שב. אנחנו צריכים לדבר." התיישבתי מולו. "טוב לראות אותך גם, סבא." "אל תתחכם איתי, ילד. חיכיתי." ויקטוריה חייכה בערמומיות. "יש כאלה שמצליחים להגיע בזמן, בן דוד יקר." התעלמתי ממנה. "על מה מדובר? חשבתי שזו רק ארוחת ערב." סבא הרולד נופף בידו בביטול. "ארוחת הערב יכולה לחכות. זה על העתיד של תאגידי קרטר." החדר השתתק. כשסבא דיבר על עתיד החברה, כולם הקשיבו. הוא בנה את תאגידי קרטר מעסק משפחתי קטן לאימפריה תאגידית, ובגיל שבעים ושמונה עדיין החזיק ברוב המניות השולטות. "אני מעדכן את הצוואה שלי," הוא הכריז. אמא נאנחה בשקט. אבא הניח את הוויסקי שלו. "אה, תירגעו; אני עדיין לא מת," סבא נזף. "רק מסדר את העניינים שלי. וקיבלתי כמה החלטות לגבי מניות החברה." נשענתי קדימה. כמנכ"ל, היה לי נתח משמעותי בחברה, אבל המניות השולטות של סבא יקבעו בסופו של דבר מי באמת ינהל את תאגידי קרטר. "אלכסנדר," הוא נעץ בי את מבטו הפלדה. "עשית עבודה טובה כמנכ"ל. הרווחים עלו. הדירקטוריון מרוצה. אבל משהו חסר." "חסר?" קמטתי את מצחי. "הרבעון האחרון שלנו היה הטוב ביותר בחמש שנים." "אני לא מדבר על עסקים." הוא הכה במקלו על הרצפה. "אני מדבר על משפחה. יציבות. מורשת." בעלה של ויקטוריה השתעל בדיסקרטיות. חיוכה של ויקטוריה התרחב. "מה בדיוק אתה אומר, סבא?" הרולד קרטר נשען קדימה בכיסא הגלגלים שלו. "אני אומר שכדי לרשת את המניות השולטות שלי בתאגידי קרטר, אתה צריך להיות נשוי תוך שישה חודשים." החדר התפוצץ בתגובות. אמא נאנחה שוב. אבא אפילו הניח את המשקה שלו. ולנטינה הרימה את מבטה מהטלפון שלה. ויקטוריה פרצה בצחוק נלהב. "נשוי?" בהיתי בו. "אתה לא יכול להיות רציני." "רציני לגמרי." הבעתו של סבא לא השתנתה. "תאגידי קרטר תמיד נוהלו על ידי המשפחה. משפחה פירושה יציבות. מחויבות." "אני מחויב לחברה!" "אבל לא לשום דבר או לאף אחד אחר." סבא הניד בראשו. "אתה בן שלושים ושלוש, אלכסנדר. מערכות היחסים שלך נמשכות פחות מכמה מהדוחות הרבעוניים שלנו." ויקטוריה לא יכלה להתאפק. "אוי, זה יקר מפז. אלכסנדר מתחתן? הוא אפילו לא יכול לשמור על חברה שלושה חודשים." "תודה על התצפית החדה הזו, ויקטוריה," אמרתי, ואילצתי את עצמי לחייך. "תמיד תענוג לקבל את התמיכה שלך." דוד ריצ'רד, אביה של ויקטוריה, צחקק מפינת החדר. "לנער יש רקורד." "רקורד?" אבי הניח את הכוס שלו בכוח רב יותר מהנדרש. "בשנה שעברה, בחרנו עבורו אישה מתאימה לחלוטין. האירוסין הוכרזו בטיימס, למען השם. ואז מה קרה, אלכסנדר?" שחררתי קלות את העניבה שלי. "אבא—" "הוא ביטל את זה שבועיים לפני החתונה," המשיך אבי, ופנה לחדר כאילו לא הייתי שם. "המיזוג כמעט התפרק בגלל זה." דודה פטרישיה נאנחה באופן דרמטי. "פנלופה לנגפורד? בחורה מקסימה כל כך וממשפחה טובה. איזה חבל." "היא לא התאימה לי," אמרתי בתקיפות. ולנטינה סוף סוף הרימה את מבטה מהטלפון שלה. "הוא לא חיבב אותה. אמר שהיא הזכירה לו גיליון אלקטרוני תאגידי - מושלם מבחינה טכנית אבל משעמם לחלוטין." "תודה ששיתפת את זה, ואל," מלמלתי. אחותי משכה בכתפיה וחזרה לטלפון שלה. "פשוט אומרת את זה כמו שזה." סבא הרולד הכה במקלו שוב. "מספיק! התנאים פשוטים. אלכסנדר מתחתן תוך שישה חודשים, או שוויקטוריה מקבלת את המניות השולטות שלי בחברה." ויקטוריה כמעט שמטה את השמפניה שלה בהתרגשות. "באמת, סבא? תיתן לי שליטה?" בעלה תומס יישר את גבו, סימני דולר נראו לעין בעיניו. "לא בניתי את החברה הזו במשך ארבעים שנה כדי לראות אותה מתפרקת על ידי חברת ההשקעות של בעלך," סבא נזף בויקטוריה. "אבל לפחות את מבינה מהי מחויבות." קמתי וצעדתי על השטיח הפרסי. "זה מגוחך. אתה מצמצם את עתיד העסק המשפחתי שלנו לשאלה אם אני מתחתן או לא? באיזו מאה אנחנו?" "המאה שבה למעשים יש השלכות," השיב סבא. "ויקטוריה אולי בלתי נסבלת—" "היי!" ויקטוריה מחתה. "—אבל היא יציבה. נשואה. מחויבת." חיוכה של ויקטוריה חזר. "תתמודד עם זה, אלכסנדר. לא היית יכול להתחייב לאישה גם אם חייך היו תלויים בזה. עכשיו הקריירה שלך תלויה בזה, וכולנו יודעים איך זה ייגמר." משהו נשבר בי. סבלתי את העקיצות של ויקטוריה במשך שנים, אבל זה היה שונה. זה היה מפעל חיי על כף המאזניים. "את יודעת מה, ויקטוריה? את טועה." "אני?" היא סובבה את השמפניה שלה. "תני שם למערכת יחסים אחת שהייתה לך שנמשכה יותר מדוח רבעוני תאגידי." בן דודי מתיו, שצפה בשקט בהתרחשות הדרמטית, שרק בעוצמה נמוכה. "היא השיגה אותך שם, אלכס." יישרתי את כתפיי. "אני אעשה את זה. אני אתחתן תוך שישה חודשים." החדר השתתק שוב. "עם מי?" שאל אבי בספקנות. "אני אבין את זה." ויקטוריה פרצה בצחוק. "אוי, זה טוב מדי! אלכסנדר קרטר, מנכ"ל רווק מבוקש, מחפש נואשות אישה. כדאי שנשים מודעה במדור המודעות?" בעלה הצטרף. "אולי כדאי שנתחיל לראיין מועמדות. ליצור רשימה קצרה." "אני לא צריך עזרה למצוא מישהי," אמרתי מבין שיניי. דודה אליזבת, שסרגה בשקט בפינה, הרימה את מבטה. "מה עם מנהלת יחסי הציבור הנחמדה הזו בחברה שלך? ג'ניפר, משהו?" "היא נשואה, אמא," אמרה ויקטוריה. "אה. ובכן, מה עם העוזרת שלך?" "אני לא אתחתן עם העוזרת שלי, דודה אליזבת." סבא הרולד הרים את ידו לשקט. "התנאים נקבעו. שישה חודשים מהיום." דוד ריצ'רד הרים את כוסו. "לחתונה הקרובה של אלכסנדר! מי ייתן והוא ימצא כלה לפני שוויקטוריה תקבל את המשרד שלו." ויקטוריה הקישה כוסות עם אביה. "אני כבר מתכננת איפה לשים את השולחן החדש שלי." קמצתי את הלסת. "תיהני מהפנטזיה כל עוד היא נמשכת, בת דודה. אני לא מפסיד את החברה." "שישה חודשים, אלכסנדר," סבא הזכיר לי. "השעון מתחיל עכשיו."