מנקודת מבטה של אוליביה האגרוף שלי כאב ממגע עם הראש של הבחור, אבל זה לא הספיק. אמיליה נאנחה כשהוא משך לה בשיער חזק יותר, והכריח את ראשה לאחור בזווית לא טבעית. "עזוב אותה, יא חתיכת חרא!" שרקתי, פחד וזעם מתנגשים בחזי. "או מה?" הוא צחק, נשימתו מדיפה וויסקי. "את הולכת להרביץ לי עם התיק הקטן שלך שוב?" הגברים האחרים מהמכונית יצאו עכשיו, תנועותיהם טורפות כשהם הקיפו אותנו. הנהג, עם שן הזהב שלו שתפסה את אור הרחוב העמום, צעד לעברי. "בואי מותק, אנחנו רק רוצים קצת כיף." עיניו לא עזבו את החזה שלי. "את לבושה כאילו את רוצה תשומת לב. אנחנו רק נותנים לך את מה שאת רוצה." "אני רוצה שתעזוב את החברה שלי ותזדיין בחזרה לאיזו ביוב שממנה זחלת," ירקתי, נסוגה עד שחשתי בעץ מאחורי. "אוו, יש לה גם פה ג'ורה," אמר בחור אחר, נמוך יותר אבל רחב כתפיים, חובש כובע בייסבול. "אני אוהב את זה. זה עושה את זה יותר כיף כשהן קצת נלחמות." הנהג הושיט יד לעברי, אצבעותיו מלטפות את זרועי. הסטתי את ידו. "אל תיגע בי!" "משחקת אותה קשה להשגה?" הוא התקרב, מצמיד אותי לעץ. "זה חמוד." אמיליה עדיין נאבקה באחיזתו של מקועקע השבטים. "ליב, תברחי! פשוט תברחי!" "אני לא עוזבת אותך," אמרתי, מחפשת נואשות סביבי אחר כל דבר שיכולתי להשתמש בו כנשק. הנהג הצמיד את גופו לשלי; יד אחת נתמכה על העץ ליד ראשי. "החברה שלך לא הולכת לשום מקום, וגם את לא." ידו השנייה הושטה לעבר חזי. "בוא נראה אם אלה מרגישים טוב כמו שהם נראים." הנפתי את ברכי בחוזקה, מכוונת למפשעתו, אבל הוא הסתובב ברגע האחרון. ברכי החליקה על ירכו. "כלבה פלפלית!" הוא תפס את פרק ידי, לוחץ עד שנאנחתי מכאב. פנסי חזית האירו לפתע את הזירה כשמכונית אחרת צרחה עצירה לידנו. המנוע כבה, ודלת הנהג נפתחה. "יש כאן בעיה?" קול עמוק חתך את הלילה. דמות גבוהה הגיחה מהצללים אל תוך האור של פנס רחוב מרוחק. רחב כתפיים ומרשים במה שנראה כמו חליפה יקרה, הוא נע בביטחון שקט שדרש תשומת לב. "תתעסק בעניינים שלך, גבר," נהם שן הזהב, אבל שמתי לב שהוא שיחרר את אחיזתו מפרק ידי. האיש החדש התקרב, ועצרתי את נשימתי. אפילו באור העמום, זיהיתי אותו מיד. אלכסנדר קרטר. הבוס של הבוס של הבוס שלי. מנכ"ל תאגידי קרטר, שם עבדתי כמנהלת שיווק זוטרה במשך שמונת החודשים האחרונים. "אני מאמין שהגברות האלה אמרו לכם לעזוב אותן לנפשן," הוא אמר, קולו רגוע אך משולב בפלדה. "אני מציע שתקשיבו." שן הזהב לעג. "מה אתה הולך לעשות בקשר לזה? יש ארבעה מאיתנו ואחד ממך." אלכסנדר אפילו לא מצמץ. "נכון. אבל כבר התקשרתי למשטרה, והם בדרך. אני בטוח שהם ישמחו לדעת על ארבעה גברים שיכורים שתוקפים שתי נשים ברחוב ציבורי." מקועקע השבטים סוף סוף שיחרר את שיערה של אמיליה, דוחף אותה קדימה. "לא משנה, גבר. הכלבות האלה לא שוות את הטרחה." אמיליה מעדה לעברי, ותפסתי אותה, מושכת אותה קרוב. "את בסדר?" לחשתי. היא הנהנה, משפשפת את קרקפתה. "ממזר כמעט תלש לי את השיער." שן הזהב צעד צעד לעבר קרטר, מנפח את חזהו. "אתה חושב שאתה איזה גיבור? ילד עשיר במכונית מפוארת שלו?" אלכסנדר פשוט בהה בו, לא זז סנטימטר. "אני חושב שאני מישהו שלא רוצה לראות שתי נשים מוטרדות על ידי אידיוטים שיכורים. עכשיו, אתה יכול לעזוב לבד, או שאתה יכול לחכות למשטרה. הבחירה שלך." לרגע מתוח, חשבתי ששן הזהב עשוי להנחית אגרוף. במקום זאת, הוא ירק על הקרקע ליד נעליו המצוחצחות של אלכסנדר. "בוא נלך," הוא מלמל לחבריו. "השרלילות האלה לא שוות זמן בכלא." הם נדחסו חזרה למכונית הפתוחה שלהם, המנוע שואג לחיים. שן הזהב סובב אותו באגרסיביות לפני שהמריא, צמיגים חורקים. אלכסנדר פנה אלינו. "האם שתיכן בסדר?" מקרוב, הוא היה אפילו יותר מאיים ממה שהוא היה באירועי חברה. גבוה, עם תווי פנים חדים ועיניים אפורות חודרות, היה לו סוג הפנים השייך למגזינים עסקיים, שם הוא הופיע לעתים קרובות. למרות השעה המאוחרת, שערו הכהה היה מסודר בקפידה, אף לא קווצה אחת לא במקומה. "אנחנו בסדר," הצלחתי לומר, מודעת לפתע למראה שלי: שיער פרוע, איפור כנראה מרוח מבכי קודם לכן, והשמלה המגוחכת הזו שהרגישה עכשיו כמו טעות נוראית. "תודה שעצרת." "אתן צריכות טרמפ לאנשהו?" הוא שאל, עיניו נופלות בקצרה על חזי לפני שחזרו לפנים שלי. "המונית שלנו ביטלה," אמרה אמיליה, עדיין משפשפת את קרקפתה. "והחבר שלי לא עונה לטלפון שלו." אלכסנדר סימן לעבר מכוניתו, מכונית שחורה מלוטשת. "אני שמח להסיע את שתיכן הביתה." היססתי. זה היה אלכסנדר קרטר, האיש שחתם על המשכורות שלי וששמו היה על הבניין בו עבדתי. האיש היה ידוע בטקטיקות העסקיות חסרות הרחמים שלו ובגישתו הקרה. הדבר האחרון שהייתי צריכה היה שהוא יבין שאני אחת העובדות שלו, במיוחד במראה כזה. "זה מאוד נחמד," אמרתי בזהירות, "אבל אנחנו לא רוצות להכביד." "זו לא הכבדה," הוא השיב. "אני מעדיף לא להשאיר אתכן כאן בחוץ אחרי מה שקרה זה עתה." אמיליה הסתכלה עלי בגבות מורמות, מתקשרת בשקט: "את משוגעת? נסיעה חינם במכונית מלוטשת עם בחור עשיר וחתיך? תגידי כן!" "אם אתה בטוח שזו לא טרחה גדולה מדי," נכנעתי. "בכלל לא." הוא פתח את דלת המושב האחורי. "בבקשה." פנים המכונית היה כולו עור שחור ומשטחים מבריקים. הוא הריח מקלן יקר וממכונית חדשה, שילוב מסחרר שגרם לראשי להסתובב - או שאולי זו הייתה צניחת האדרנלין. "אני אלכסנדר קרטר," הוא אמר כשנכנס מאחורי ההגה. "אוליביה," השבתי, משמיטה בכוונה את שם משפחתי. "וזו אמיליה." "נעים מאוד להכיר את שתיכן, למרות הנסיבות." הוא התניע את המנוע, שגרגר לחיים. "לאן אני לוקח אתכן?" אמיליה נתנה לו את כתובתה קודם, ואז נתתי לו את שלי. "לילה קשה?" הוא שאל כשעזבנו את המדרכה. אמיליה נחרה. "אפשר לומר. היינו במסיבת יום הולדת שבה ליב תפסה את החבר שלה מזיין את כלת השמחה." "אמיליה!" שרקתי, נבוכה. עיניו של אלכסנדר נעו אלי במראה האחורית. "אני מבין. אני מצטער לשמוע את זה." "זה בסדר," מלמלתי, מייחלת שיכולתי להיעלם לתוך מושב העור. "זה לא בסדר," התעקשה אמיליה. "ראיין הוא חלאת שקרן שמגיע לו שהזין שלו ייפול." חיוך קטן משך את פינת פיו של אלכסנדר. "אני מבין שראיין הוא האקס-חבר?" "החל מלפני כמה דקות, כן," אישרתי, תוהה מדוע אני דנה בחיי האהבה שלי עם המנכ"ל שלי. "ובכן, בשביל מה שזה שווה," הוא אמר, עיניו פוגשות את שלי בקצרה במראה שוב, "הוא נשמע כמו אידיוט."