אוליביה ישנתי בשינה טרופה, מוחי היה קרוסלה של תמונות: פניו ההמומות של ריאן, החיוך המרוצה של סופיה, ובאופן מוזר, עיניו האפורות החודרות של אלכסנדר קרטר צופות בי במראה האחורית. סוף השבוע זחל בחוסר תחושה. ביליתי את רוב הזמן מכורבלת על הספה שלי, צופה בסרטים ישנים, אוכלת אוכל מוכן ומתעלמת מהעולם, במיוחד מניסיונותיו הנואשים של ריאן להשיג אותי. נתתי לעצמי להתאבל, אבל עד יום ראשון בלילה, סיימתי לבכות; ריאן לא ראוי לדמעה נוספת. יום שני בבוקר הגיע ביעילות אכזרית. גררתי את עצמי למקלחת, נתתי למים החמים להכות בי ולשטוף את שאריות האסון של ליל שישי. בלי דמעות; כבר שפכתי מספיק מהן. ריאן לא ראוי להן. עטפתי את עצמי במגבת ובהיתי בארון הבגדים שלי. מה לובשים אחרי שתופסים את החבר שלך חודר לאישה אחרת עד העומק? בחרתי בשריון: חולצה לבנה חדה, חצאית עיפרון שחורה ועקבים הכי גבוהים שיש. סוג הבגדים שאומרים, "אני בסדר, לך תזדיין". נסיעת המונית ל"קרטר אנטרפרייזס" ארכה עשרים דקות. ביליתי אותן בגלילה בין ההודעות הנואשות של ריאן. "מותק, בבקשה תני לי להסביר" "זו הייתה טעות." "תתקשרי אליי." "אני אוהב *אותך*, לא אותה." מחיקה. מחיקה. מחיקה. מחיקה. "קרטר אנטרפרייזס" איישה מגדל מבריק בן שישים קומות במרכז לוס אנג'לס. עבדתי שם שמונה חודשים כמנהלת שיווק זוטרה, ולמרות הדרמה של חיי האישיים שקורסים, עדיין הרגשתי פרץ גאווה כשצעדתי דרך דלתות הזכוכית האלה. המעלית הסיעה אותי לקומה ה-42. נכנסתי למחלקת השיווק, שם נובה כבר הייתה ליד שולחנה, לוגמת את האספרסו המשולש הרגיל שלה. "בוקר טוב, שמש!" היא קראה, ואז צמצמה את עיניה לעברי. "את נראית שונה. שפתון חדש?" "סטטוס חיים חדש. רווקה." הפלתי את התיק שלי ליד השולחן שלי. לפני שנובה הספיקה להגיב, ויויאן נכנסה ברוח סערה, תלתליה האדומים קופצים בזמן שהיא הלכה. "בנות, לא תאמינו לאימייל שקיבלתי עכשיו. כנראה, הבוס הגדול בעצמו ישב במצגת שלנו השבוע." "אלכסנדר קרטר?" כמעט נחנקתי מהמילים. "האחד והיחיד," ויויאן אישרה, כשהיא מתיישבת על קצה השולחן שלי. "למה את נראית כאילו ראית רוח רפאים? זה לא כאילו תצטרכי לדבר איתו." לו רק היא ידעה. "אני פשוט מופתעת," הצלחתי לומר. "הוא בדרך כלל לא משתתף במצגות מחלקתיות." אליס הגיעה אחרונה, כרגיל, מאזנת ערימה של תיקיות והטלפון שלה. "סליחה, אני מאחרת. הבריסטה טעה בהזמנה שלי פעמיים. מה פספסתי?" "אלכסנדר קרטר מגיע למצגת שלנו, ואוליביה רווקה," נובה סיכמה. עיניה של אליס התרחבו. "מה? באיזה מהם אני צריכה להתייחס קודם?" "המצגת," אמרתי במהירות. "זה יותר חשוב." "כאילו שזה חשוב," נובה סובבה את הכיסא שלה כדי לפנות אליי במלואו. "שפכי את זה, מורגן. מה קרה עם ריאן?" נאנחתי, והנמכתי את קולי. "תפסתי אותו מזיין את סופיה במסיבת יום ההולדת שלה." שלוש הנשים קפאו. "סופיה סנטוס? זאת שרצת למסיבה שלה?" ויויאן הבהירה, פיה פעור. הנהנתי. "השרמוטה הבוגדנית הזאת," נובה נשפה. "אני מקווה שהזין שלו ייפול," אליס הוסיפה, מטפחת על כתפי. "זה כמעט מילה במילה מה שאמיליה אמרה," צחקתי למרות עצמי. "מה עשית?" ויויאן נשענה קדימה, רעבה לפרטים. "זרקתי אותו במקום והלכתי. סוף הסיפור." "כל הכבוד לך," נובה אמרה בתקיפות. "מגיע לך מישהו שיודע מה יש לו." "רצוי מישהו עם זין גדול יותר ומצפן מוסרי מתפקד," אליס הציעה. "אפשר בבקשה להתמקד בעבודה עכשיו?" התחננתי. "יש לי את ניתוח המדיה החברתית לסיים לפני ארוחת הצהריים." הן חזרו לשולחנות שלהן באי רצון, אבל תפסתי אותן זורקות לי מבטים מודאגים לאורך כל הבוקר. קברתי את עצמי בגיליונות אלקטרוניים ובמדדי מעורבות, אסירת תודה על ההסחה. הדבר האחרון שהייתי צריכה היה לחשוב על אותו לילה, כולל המפגש הלא צפוי שלי עם אלכסנדר קרטר. מנכ"ל "קרטר אנטרפרייזס" לא היה רק הבוס שלי; הוא היה אגדה בעולם העסקים. קר, מחושב, מבריק. הוא לקח את החברה של סבו והפך אותה לתאגיד רב לאומי בפחות מעשור. הצהובונים קישרו אותו מדי פעם עם דוגמניות או שחקניות, אבל הוא היה פרטי באופן ידוע לשמצה. ואני ממש, ממש לא רציתי שהוא יקשר את הנקודות בין האישה המבולגנת שהוא הציל לאוליביה מורגן, מנהלת שיווק זוטרה. בצהריים, הלכנו לקפיטריה של החברה בקומה ה-30. סרקתי את החדר באופן אינסטינקטיבי, ונרגעתי כשלא זיהיתי אף מנהלים גבוהים וכהי שיער. "אז," ויויאן אמרה כשנרגענו ליד השולחן הרגיל שלנו, "ספרי לנו עוד על יום שישי. רצת מפה כאילו התחת שלך בוער." דקרתי את הסלט שלי. "אין הרבה מה לספר. הגעתי למסיבה, לא הצלחתי למצוא את ריאן, הלכתי לחפש אותו, ומצאתי אותו כפוף מעל השידה של סופיה, קודח אותה כאילו הוא מחפש נפט." נובה פרצה בצחוק והתיזה מים מהאף. "ישוע, ליב! תזהירי בפעם הבאה." "מה אמרת?" שאלה אליס, ונשענה קדימה. "שאלתי אם הם היו 'זהירים' והזכרתי לו שמונוגמיה כנראה מאוד מגבילה." דקרתי עגבניית שרי. "ואז אמרתי לו ללכת להזדיין. או את סופיה. מה שיבוא לו." "מלכה," ויויאן הרימה את בקבוק המים שלה לברכה. "לאוליביה, שלא מקבלת חרא מחלאות בוגדות." "לאוליביה," האחרות חזרו אחריה. "קרה עוד משהו מעניין?" שאלה אליס. "שברת לו את האוטו? זרקת משקאות? יצרת סצנה?" הססתי. "לא, שום דבר כזה. אמיליה ואני פשוט הלכנו." לא הצלחתי להזכיר את אלכסנדר. זה הרגיש סוריאליסטי מדי, פרטי מדי איכשהו. הימים הבאים חלפו בערפל של עבודה ושיחות שלא נענו מריאן. השקעתי את עצמי במצגת הקרובה, ונשארתי עד מאוחר כדי לשכלל את השקופיות ולתרגל את נקודות הדיבור שלי. אם אלכסנדר קרטר הולך להיות שם, הכל צריך להיות מושלם. לא שהוא יזהה אותי. הוא כנראה מציל נשים מחלאות כל הזמן. למה שהוא יזכור מפגש אקראי אחד? ביום חמישי בבוקר, הגעתי מוקדם כדי להכין את חדר הישיבות. המצגת שלנו על קמפיין המדיה החברתית החדש תוכננה לשעה 10 בבוקר, והבטן שלי הייתה בקשרים מאז שהתעוררתי. "תירגעי," אמרה נובה, כשהיא מכוונת את המקרן. "קרטר כנראה אפילו לא יגיע. למנהלים האלה תמיד יש 'מצבי חירום' שמושכים אותם." "ואם הוא יגיע, הוא יהיה בטלפון שלו כל הזמן," הוסיפה ויויאן, כשהיא מיישרת את הכיסאות. אליס הגיעה עם מגש קפה. "או שהוא יעזוב באמצע. זה מה שקרה במצגת המכירות האחרונה." ניסיונות ההרגעה שלהן לא עזרו. לא הצלחתי לנער את התמונה של אלכסנדר מזהה אותי, גבותיו מתרוממות בהפתעה כשהוא מקשר את הנקודות בין אוליביה מורגן המקצועית לבין ההריסה הרגשית שהוא הסיע הביתה. עד 9:55, החדר התמלא באנשי שיווק וכמה מנהלים שזיהיתי ממחלקות אחרות. תפסתי את מקומי ליד החזית, וסקרתי את ההערות שלי בפעם האחרונה. בדיוק בשעה 10 בבוקר, החדר השתתק. הרמתי את מבטי וראיתי את אלכסנדר קרטר צועד דרך הדלת, ואחריו שני עוזרים. הוא היה מרשים עוד יותר בסביבתו הטבעית עם חליפת פחם מותאמת בצורה מושלמת לכתפיו הרחבות, ונוכחותו משכה תשומת לב ללא מאמץ. הוא הנהן לחדר ותפס מושב בשורה האחורית. במהירות הורדתי את מבטי להערות שלי, ליבי הולם בחוזקה על צלעותיי.