POV של אוליביה: הנסיעה ברחובות לוס אנג'לס הייתה שקטה, אורות העיר מטושטשים מבעד לחלונות. בחנתי את תווי הפנים של אלכסנדר, הלסת החזקה והאף הישר, ותהיתי למה עצר לעזור לנו. כל מה ששמעתי עליו בעבודה תיאר אותו כאדם קר, מרוחק, שממוקד רק בשורת הרווח. הגענו קודם לבניין הדירות של אמיליה. אלכסנדר עצר בצד המדרכה, המנוע שלו נהם בשקט כשהעביר להילוך חניה. "פה אני יורדת," הכריזה אמיליה, ואספה את התיק שלה. היא נשענה לחבק אותי, וניצלה את הרגע ללחוש לי באוזן. "פאק קדוש, ליב. הוא חתיך אש. אם הוא ירצה לחרוש אותך הלילה, כדאי לך לעשות את זה. הדרך הכי טובה להתגבר על ראיין היא להיכנס מתחת למנכ"ל. שיט, הידיים האלה נראות כאילו הן יודעות מה הן עושות." התרחקתי ממנה, ויריתי בה במבט רצחני שיכול היה להמיס פלדה. "מה?" היא מלמלה בחפות מפשע לפני שפנתה לאלכסנדר. "תודה על הטרמפ, אביר על ארמני מבריק. הצלת אותי." "לא הייתה שום בעיה," הוא ענה בנימוס. אמיליה פתחה את הדלת, ואז עצרה כדי להעיף בי מבט משמעותי אחרון. "תתקשרי אליי מחר עם כל הפרטים." היא הניעה את הגבות שלה בצורה מפתה. "להתראות, אמיליה," אמרתי בתקיפות, כשהלחיים שלי בוערות. היא שלחה לי נשיקה וטרקה את הדלת, והתנדנדה לעבר הבניין שלה בתנועות מוגזמות, בלי ספק לטובתו של אלכסנדר. כשנסענו משם, שקעתי עמוק יותר במושב העור, נבוכה. "אני ממש מצטערת עליה. אין לה פילטר." עיניו של אלכסנדר פגשו את שלי במראה האחורית. "אין צורך להתנצל. היא נראית כמו חברה טובה." "הכי טובה," הודיתי. "גם אם לפעמים בא לי לחנוק אותה." שפתיו התעקלו כלפי מעלה, כמעט חיוך אבל לא ממש. "אלה לרוב החברות הכי טובות." שקענו בשתיקה כשהוא ניווט ברחובות לוס אנג'לס. אורות העיר זרמו על פני החלונות, ויצרו אפקט קליידוסקופי שתאם את המחשבות המבולבלות שלי. תפסתי את אלכסנדר מביט בי במראה כמה פעמים, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה. "שמאלה ברמזור הבא," הנחיתי כשהתקרבנו לשכונה שלי. הוא הנהן, ופנה בצורה חלקה. "הגענו," הוא הכריז, ועצר מול בניין הדירות שלי. זה לא היה מפואר בסטנדרטים של לוס אנג'לס, אבל נקי ובאזור סביר. בקושי יכולתי להרשות לעצמי את זה עם משכורת של מנהלת זוטרה. הוא כיבה את המנוע ולתדהמתי יצא לפתוח לי את הדלת. ידו הושטה לעזור לי לצאת, חמה ומוצקה כשלקחתי אותה. המגע שלח זרם בלתי צפוי במעלה הזרוע שלי. "תודה שוב," אמרתי, ושיחררתי את ידו באי רצון. "על הכל הלילה." אלכסנדר בחן אותי לרגע, עיניו האפורות חודרות. "אני מקווה שתצליחי להתגבר על מה שקרה הלילה. החבר שלך, או ליתר דיוק האקס שלך, ברור שלא העריך את מה שהיה לו." האדיבות הבלתי צפויה בקולו גרמה לגרוני להיחנק. "יהיה לי בסדר," הצלחתי לומר. "אני בטוח שיהיה לך," הוא הסכים. "מישהי כמוך לא תישאר לבד הרבה זמן אלא אם כן את רוצה." לא הייתי בטוחה איך להגיב לזה. האם אלכסנדר קרטר, מנכ"ל תאגיד קרטר, פלירטט איתי? לא, זה היה מגוחך. הוא פשוט היה מנומס. "לילה טוב, אוליביה," הוא אמר, וצעד חזרה לעבר מכוניתו. "לילה טוב, אלכסנדר. ותודה על הטרמפ." הוא הנהן פעם אחת, ואז החליק חזרה למכוניתו. צפיתי בו נוסע משם, אורות הזנב שלו נעלמים מעבר לפינה לפני שפניתי ונכנסתי לבניין שלי. הנסיעה במעלית לדירה שלי בקומה הרביעית הרגישה אינסופית. המפתחות שלי צילצלו בידיים הרועדות שלי כשפתחתי את הדלת, ונכנסתי לחושך של הסלון שלי. הדלקתי את האור, השלכתי את התיק על השיש ובעטתי בעקבים שלי. השקט של הדירה שלי לחץ אותי. רק לפני שעות ספורות, התכוננתי למה שחשבתי שיהיה ערב רגיל עם החבר שלי. עכשיו, הכל השתנה. פשטתי את שמלת הקוקטייל השחורה והשלכתי אותה לפח. לעולם לא אלבש שוב משהו רק בגלל שגבר אמר לי שזה נראה עליי טוב. בחדר האמבטיה שלי, קרצפתי את האיפור שלי. האישה במראה נראתה עייפה, עיניה אדומות אך בהירות. משכתי על עצמי טי-שירט גדולה ונפלתי על המיטה שלי, בוהה בתקרה. הטלפון שלי זמזם על שידת הלילה, כנראה ראיין סוף סוף מבין מה הוא הפסיד. התעלמתי מזה. למה הוא עשה את זה? שנתיים ביחד, והוא זורק את הכל בשביל סופיה? האם הוא שכב איתה כל הזמן? הסימנים היו שם: הלילות המאוחרים בעבודה, נסיעות העסקים הפתאומיות, האופן שבו הטלפון שלו תמיד היה עם הפנים כלפי מטה כשהייתי בסביבה. בטחתי בו לחלוטין. איזו טיפשה הייתי. הטלפון שלי זמזם שוב. הפעם, הצצתי בו. אמיליה. "הגעת הביתה בשלום? האם מר מנכ"ל עשה צעד? בבקשה תגידי שכן." השבתי לה: "כן, אני בבית. לא, הוא לא. לכי לישון." התגובה שלה הייתה מיידית: "משעמם! אבל ברצינות, את בסדר?" "אני אהיה," השבתי והבנתי שהתכוונתי לזה. השלכתי את הטלפון שלי על שידת הלילה ובהיתי בתקרה, מוחי סוער למרות התשישות שלי. נראה היה ששינה היא בלתי אפשרית. בכל פעם שסגרתי את עיניי, ראיתי את ראיין חודר לתוך סופיה, את פניה השחצניות, את התירוצים הפתטיים שלו. "פאק," לחשתי לחדר הריק. "שנתיים ירדו לטמיון." התהפכתי, וטמנתי את פניי בכרית. שנתיים של חגים, מפגשים משפחתיים, בדיחות פנימיות - הכל מוכתם עכשיו. אבל משהו אחר המשיך לפלוש למחשבות שלי: עיניו האפורות החודרות של אלכסנדר קרטר במראה האחורית. אלכסנדר קרטר. המנכ"ל שלי. האיש שפגשתי זה עתה כשאני נראית כמו אסון מוחלט. "הוא כנראה אפילו לא יזכור אותי מחר," מלמלתי, והתהפכתי שוב על הגב. "למה שהוא יזכור? הוא אלכסנדר קרטר המזדיין." התקרה לא הציעה תשובות. עבדתי בתאגיד קרטר במשך שמונה חודשים ומעולם לא דיברתי איתו. ראיתי אותו צועד דרך הלובי, עומד על דוכן נואמים במהלך פגישות כלל-חברתיות, את פניו באתר האינטרנט של החברה ובדוחות השנתיים. תמיד מרוחק. תמיד בלתי ניתן להשגה. ועכשיו הוא ראה אותי במצבי הגרוע ביותר, שבורת לב בשמלה זולה. "רושם ראשוני נהדר, אוליביה. ממש מקצועי." נחרתי בסרקזם שלי. כאילו אלכסנדר קרטר אי פעם יקשר את האישה המבולגנת שהוא הציל לאוליביה מורגן, מנהלת שיווק זוטרה. העולמות שלנו לא הצטלבו. הוא גר בקומה הניהולית עם הנופים הפנורמיים שלה של לוס אנג'לס. בזמן שאני עבדתי בתא שלי חמש עשרה קומות מתחת, ויצרתי קמפיינים ברשתות החברתיות למוצרים שבקושי יכולתי להרשות לעצמי. משכתי את השמיכות מעל ראשי, וניסיתי לאלץ את השינה לבוא. אבל למוח שלי היו רעיונות אחרים, להעלות תמונה של פגישה עם אלכסנדר במעלית המשרד. האם הוא יזהה אותי? האם יהיה לי האומץ להודות לו שוב? האם הוא יסתכל עליי עם העיניים האפורות העזות האלה ויראה מעבר לחזות המקצועית את האישה שהוא הציל? "כאילו," מלמלתי לתוך הכרית שלי. "הוא כנראה מציל נשים מטיפוסים מפוקפקים בכל סוף שבוע. זה בטח התחביב של בחור עשיר." אבל מה אם הוא יזכור אותי? מה אם הדרכים שלנו יצטלבו בקפיטריה של המשרד או במהלך מצגת? מה הייתי אומרת?