אוליביה "טוב," איתן אמר לבסוף, "אני מניח שארוחת הצהריים יכולה לחכות." פרצתי בצחוק מופתע, יותר מלחץ מאשר מהומור. "רק אתה היית מתבדח בזמן כזה." "מישהו חייב," הוא משך בכתפיו, אבל יכולתי לראות את הפחד בעיניו. אמא קמה, מיישרת את כתפיה. "בואו נלך לראות את אבא שלך. אנחנו צריכים לספר לו מה קורה." אבא קיבל את החדשות ברוגע מפתיע. "אז אני הולך להיות פרנקנשטיין," הוא התבדח בחולשה. "אני מקבל צלקות מגניבות להשו