"אייסל." התכווצתי והתרחקתי מהאדם שנגע בי. לא רציתי לפקוח את עיניי. סירבתי להתעורר לעולם ששונא אותי. הדבר היחיד שרציתי היה לישון את שנת המוות כדי להצטרף להוריי בעולם הבא. לא הגיע לי אף אחד מהכאבים והייסורים שהמתינו לי בעולם החיים. "אייסל, תתעוררי." עיניי נפקחו ברפרוף כשהאדם שניער אותי סירב להרפות. "יש לך חמש דקות לאכול לפני שמוניקה תתפרץ פנימה." סלסט דחפה לעברי מגש עם אוכל. "אני לא רעבה." התיישבתי בחדרי החשוך וניגבתי דם יבש משפתיי. "מה השעה?" לא ידעתי כמה זמן נכנעתי לאפלה. "בוקר." סלסט פטרה את שאלתי בחיפזון ודחפה שוב את מגש האוכל לעברי. "חג הירח ממשיך היום. מחכה לך הרבה עבודה, אז כדאי שתאכלי עכשיו לפני שתתמוטטי בזמן מילוי חובותייך." יהיה חבל להתעלף היום בעבודה, אך בטני הייתה קשר הדוק שלא רצה דבר בתוכו. התנדנדתי על רגליי כדי להחליף בגדים. חג הירח היה אירוע מקודש ונערץ שנערך פעם בשנה. זו תהיה איוולת להרוס אותו בהופעה בשמלה מגואלת בדם, בין אם אני אומגה חסרת חשיבות ובין אם אלפא רבת עוצמה. סלסט שאפה שאיפה חדה כשהסרתי את בגדיי כשגבי מופנה אליה. לא היה צורך להביט במראה; ידעתי מה היא רואה, וגם לא הייתה לי מראה. הרגשתי את צריבת חגורתו של בת'אל על גבי כאילו זה קרה לפני דקות ספורות. שיניי חרקו כשמשכתי עליי חולצה שחורה ונקייה, והבד הנוקשה של הבגד התחכך בפצעים פתוחים. "אני אדבר איתו," נשבעה חברתי הטובה ביותר. הסתובבתי אליה במבט נוקב וחריף. "אל תעזי." סלסט לא הבינה מה אני עוברת בלהקה הזאת. כבתו של הבטא, כולם אהבו והעריצו אותה. היה לה שיער בלונדיני-תותי יפהפה ועיני לוז גדולות ומלאות הבעה. היא הייתה בטא, כמו הוריה. הוריה מעולם לא ניסו לתפוס את מקומו של האלפא. הפגם היחיד באישיותה היה חברותה איתי. הייתה לה השקפת עולם אידיאליסטית, והיא האמינה שדברים יכולים להשתפר. היא רצתה לעזור לי, אבל בכל פעם שהתערבה, המצב רק החמיר. "הוא לא יכול לעשות לך את זה! את חבולה כולה!" קולה הרך עלה לצווחה. "הוא יכול, ואת לא תגידי על זה כלום." כוונותיה היו טובות, אבל היה לה נתק כזה מהמציאות שלי שלפעמים הקשה עליי לשוחח איתה. היא לא ידעה מהי ההרגשה של הצלפת שוט. היא לא ידעה מהי ההרגשה להיות יתומה. היא לעולם לא תבין מה זה אומר ללכת לישון עם בטן מקרקרת ועיניים דומעות אחרי יום ארוך של עבודה מפרכת. לא הייתי מאחלת לאויב הגרוע ביותר שלי לחוות את הדברים שאני חוויתי, אבל כשהיא גרמה לזה להיראות כאילו לא התאמצתי מספיק, כאילו לא ניסיתי יותר מדי, קיוויתי שהיא פשוט תעזוב אותי לנפשי. למי אספר מה סקיילר והכנופיה שלה עשו לי? האלפא איבד את הלונה שלו בגלל משפחתי. הבטא שנא אותי. למי עוד אוכל לפנות? מי יקשיב לזעקותיי אם אזעק בפניהם? הוריי בגדו בלהקת רדוויל, וגורלי היה לסבול את השלכות מעשיהם. "אייסל, בבקשה." היא ניגשה אליי, אחזה בידיי, ועיניה הגדולות התמלאו דמעות. "תני לי לעזור לך." משכתי את ידיי מידיה והסתובבתי אל הקיר. הייתי זקוקה לכל העזרה שיכלו להציע לי, אבל סלסט ניסתה מספיק. לא יכולתי לבקש ממנה להמשיך לנסות. אם תתעמת עם אחיה על מה שעשה לי, הוא יחזור עם בת'אל ושתי חגורות. "אייסל." מוניקה דפקה על דלתי. "צאי החוצה. אף אחד לא מחזיק אותך פה כדי שתשני." היא צעקה מבחוץ. "אני באה," צעקתי בחזרה וקשרתי את שיערי. "על מי את צועקת?" שאגה מוניקה. "סלסט –" "אני לא יכולה להתמודד עם לוסיאן, אבל אני כן יכולה להתמודד עם מוניקה." היא זקפה את כתפיה וצעדה החוצה מהפינה הקרה והלחה שבה ישנתי. היא הייתה חברה טובה. לא ידעתי איך הייתי שורדת את כל השנים האלה בלעדיה. היא הייתה היחידה שנשארה איתי לאורך השנים, אחרי שהלהקה שלי מחקה אותי. לא יצא לי לאכול באותו יום, אבל כן יצא לי לצאת מהחדר שלי. יכולתי להודות על כך רק לאלת הירח. היא יצרה את חג הירח, חגיגה שנתית להודיה ולשמחה בין הלהקות. במשך השבוע הקרוב יהיה הרבה אוכל לבשל, אולמות לנקות ושמפניה להגיש. רדוויל תזדקק לכל הידיים העובדות שתוכל להשיג, כך שאף אחד לא החזיק אותי נעולה לאורך זמן. האומגות האחרות התלוננו על כל העבודה שהייתה להן בתקופה הזו, אבל לא אני. להן היו חדרים עם מיטות לישון בהן. לי לא הייתה שום נוחות כזאת. המיטה שלי כבר לא הייתה ראויה להיקרא מיטה. בחדר שלי לא הייתה תאורה, ופחדתי מהחושך. לא משנה כמה בגדים ערמתי על עצמי, לעולם לא יכולתי לברוח מהקור של החדר הלח. העבודה הסיחה את דעתי מהדברים הרבים בחיי שאפשר היה לתקן. כשעבדתי, השקעתי את כל המאמץ, כל האנרגיה והכוח שלי, כך שכאשר סיימתי, חזרתי לאפלת חדרי עם כאבים בכל הגוף ונרדמתי כהרף עין. "אני רק רוצה לחטוף איזה חטיף קטן! אלה, את כזאת דביקה!" קול הסופרן של סקיילר נשמע ממש מחוץ למטבח בזמן שקרצפתי את המחבתות ששימשו אותנו הבוקר. לבי קפץ לגרוני, וידיי קפאו במים העכורים שבהם קרצפתי את המחבתות. פי התייבש ועיניי ריצדו לכל עבר, קופצות מהחלון הקרוב אליי לארון פתוח וריק לצידי, בחיפוש אחר דרך לצאת או להיעלם. היא לא יכולה לראות אותי! לפני שהבנתי מה קורה, דמעות זלגו על לחיי וידיי רעדו במים. צעדיה התקרבו, וברגע אחרון של ייאוש, זינקתי לתוך הארון הפתוח ומשכתי אותו סגור אחריי. הנשימה הפכה לקשה. זיעה הצטברה מעל גבותיי כשהתחבאתי בתוך הארון החשוך, מתכווצת כשצעדיה נכנסו למטבח. לא העזתי לנשום מחשש שנשימותיי יהיו רמות מספיק כדי להסגיר אותי. שפשפתי את ידיי בעורפי, ועורי התחמם. חללים סגורים הבעיתו אותי. הם גרמו לי סחרחורת, גרמו לידיי לעקצץ ולרגליי להינעל. הארון הקטן והחשוך נסגר עליי וגרם לרעידות בכל הגוף. הצמדתי את ברכיי ללחיי, עוצמת את עיניי ומתנדנדת קדימה ואחורה במרחב הקטן שהארון איפשר לי. שפתיי רעדו, ודמעות מלוחות נטפו אל פי הפעור. התנשפתי, אך הצמדתי יד לפי כשזיהיתי שהתנועה במטבח נפסקה לרגע. מוחי התמקד בתנועותיה, מכריח אותי לעצור את נשימתי כדי להקשיב לה מתהלכת במטבח. באותו רגע, היא נעצרה מול הארון שבו התחבאתי. דחפתי את פרקי אצבעותיי לפי כדי למנוע יבבת פחד. "מה זה הריח הנורא הזה?" היא גיחכה. עיניי התהדקו, וגופי הפסיק את תנועת הנדנוד הקופצנית. "טובה מדי בשביל לענות?" היא דיברה אליי, אבל לא יכולתי לענות. לא יכולתי להכריח את עצמי להסיר את היד שתקעתי בפי כדי לשתוק – כדי להסתתר מפניה. "תיהני בתא החדש שלך." ידיי נשלפו מפי בשבריר שנייה. "סקיילר, בבקשה –" התנשפות חמקה משפתיי. תגובתה הגיעה כצחקוק לעגני. "נעים פה, לא?" היא צחקה. צעדיה התרחקו בזמן שדחפתי את דלת הארון, שהייתה נעולה מבחוץ. "סקיילר! סקיילר, בבקשה!" דחפתי את הדלת, והעולם הסתחרר סביבי, החושך ממהר לבלוע אותי. "בבקשה אל תעשי לי את זה." חללים קטנים הבעיתו אותי. הו, אלה, בבקשה. "סקיילר, בבקשה, אל תעזבי אותי! אל תנעלי אותי בפנים." צרחתי בשמה, אבל גם בעודי צורחת, כשהעולם נסגר סביבי, ידעתי שהיא כבר השאירה אותי בחלל הארון הקטן. התנשפתי עוד ועוד, וראשי התנפח. "סקיילר!" הנחתי את כתפי כנגד עץ דלת הארון, הולם בה בכל הכוח שבגופי העייף וצורח את שמה עד שהדלת נשברה. צללתי החוצה מהארון, חזי עולה ויורד, רק כדי לפגוש את מבטו של אלפא זאבייר, שערבב כוס קפה.