ולנס "למה את כל הזמן מגניבה אליי מבטים?" שאלתי כשקלטתי בזווית העין שהזיווג שלי שוב העיפה בי מבט חטוף. "אני לא מגניבה אליך מבטים," היא התגוננה, אבל אי אפשר היה לפספס את נימת האשמה בקולה או את האופן שבו הסמיקה. סגרתי את המחשב הנייד והזזתי אותו לצד השולחן כדי להעניק לה את מלוא תשומת לבי. "מה את רוצה להגיד?" שאלתי, נשען לאחור בכיסאי. "אפשר לצאת לארוחת צהריים?" היא שאלה. ידעתי שזה לא מה שהיא רצתה להגיד