פעם אהבתי את לוסיאן. יחד עם סלסט, הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוריו תמיד רבו איתו שיתרחק ממני, אבל הוא מעולם לא הקשיב להם. הדברים החלו להשתנות כשהתחלנו את התיכון قبل שש שנים. מכיוון שאנחנו מבוגרים מסלסט בשנה, נותרנו שנינו כחברים לתיכון והיא עדיין בחטיבת הביניים. בסביבות אותה תקופה החלה ההתאהבות שלו בסקיילר. היא הייתה הבחורה הכי שווה בתיכון שלנו. לא האשמתי אותו שנטש את חברותנו ובחר בה. הם היו הזוג המוזהב – בנו של הבטא עם רעמת שיערו השחור והמתולתל, מבנה גופו הרזה והשרירי ורגליו הארוכות, ובתה של האלפא עם גזרת שעון החול המושלמת ושיערה הארוך והמבריק. לוסיאן לא יכול היה להישאר חבר שלי בזמן שיצא עם סקיילر ששנאה אותי מילדות. היא תיעבה אותي עוד לפני שהייתה לה סיבה לכך. נתתי לו לבחور בחברתו לפניי, אבל הוא לא הניח לי. הוא נתן לי תקוות שווא שהרסו את המוניטין המועט שהיה לי בקרב בני גילי. "את בסדר?" יכולתי רק להנהן לשאלתה של סלסט בזמן שאחיה ניקה את פצעיי. הנחתי שסקיילר שאבה ממנו את כל טוב הלב באחת מנשיקותיהן הפומביות הרבות, אבל הוא הוכיח לי שטَعיתי כשבא לעזרתי וחבש אותي. "אלה ישאירו צלקות." הוא נשמע מוטרד. צלקות לא היו חדשות לי. צלקות עיטרו את גבי במספרים גדולים, מפה של הצלפות שוט, חגורות, מקלות, וכל דבר אחר שהוכיתי בו. הצלקות על גבי לא היו כלום; הצלקות בנפשי היו סיפור על כאב שלעולם לא ידהה. יכולתי לכסות את גבי ולהעמיד פנים שאין לי אלא עור חלק מאחוריי, אך מוחי היה חשוף בפניי, עינוי מתמיד ומייסר. "זה לא משנה." התרחקתי ממגעו המתמהמה. "תיזהרי." הוא עצר את תנועתי הפתאומית. "אני לא רוצה שהפצעים ייפתחו מחדש. כדאי שתישארי ακίνηחה כדי שארטמיס תרפא אותך בזמן." הוא זרק את שם הזאבה שלי כאילו היינו חברים, כאילו הכיר אותה וחיבב אותה – את הזאבה שלי, האומגה שהוא לא יכול היה לסבול להיות מזוהה איתה כשהפך למלך התיכון שלנו, ונהיה פופולרי אפילו יותר מהאלפא העתידי בלהקה. הוא ניקה את פצעיי במסירות של חבר, מרח משחה על גבי הצורב, וחבש את הפצע, ואז הביא קרח לנפיחות הקלה על ראשי מהמקום שבו סקיילר בעטה בי אתמול. אולי הוא הרגיש ראוי להערכה אחרי כל מה שעשה, אבל לא מצאתי בעצמי את היכולת להודות לו. הוא התחיל את זה. הוא ריתק אותי אתמול בכוח הזרוע, ועם זאת רצה לשחק את המושיע שלי اليوم. "למה אתה עוזר לי?" שאלתי, מסתובבת להתמודד מולו תוך התעלמות מצביטת הכאב מתנועותיי. "את יכולה לתת לנו רגע?" הוא פנה לאחותו שעמדה בידיים שלובות, גבה העליון נשען על קיר ורגליה משוכלות בקרסוליים. "אני מעדיפה לא להישאר איתו לבד." בפנותי אל חברתי הטובה, וידאתי שהיא רואה שאיני רוצה להישאר לבד עם הבריון שלי. לא הייתי מקיימת שום אינטראקציה עם לוסיאן אם זה היה תלוי בי. "אם תעשה משהו מצחיק, אני אסרס אותך." היא נופפה באצבעה לעבר אחיה, והתנתקה מהקיר. "סלסט–" לא היה לי כוח לנעוץ בה מבט זועם, אבל הצלחתי לשלוח אחד כזה. "תקשיבי לו, איי." הבוגדת השאירה אותي לבד בחדר עם הבריון. סלסט תמיד רצתה שאתן לאנשים הזדמנות שנייה. גם כשהיה ברור שהם ניגשו אליי רק כדי לצחוק עליי, היא רצתה שאראה את הטוב שבאנשים ואתן להם כמה הזדמנויות שיידרשו כדי שיראו לי צד שלא גרם לי לחטוף בעיטות או התעללות מילולית. ללוסיאן נתתי הכי הרבה הזדמנויות בחיים. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אבל הוא בחר בסקיילר, אויבתי המושבעת, על פניי. הוא השפיל אותי מול كل בית הספר, הצית את תעודת הגמר שלי כשהצלחתי לסיים את הלימודים, והצטרף לחבריו בהתעללות בי. בהתחלה הוא לא הצטרף, אבל אחרי זמן מה, הוא התחיל ליהנות מזה. היה לו מבט מרושע בעיניים כשהביט בי, והפיק הנאה חולנית מלדחוף אותי ולהפיל אותي כל פעם שמצאתי את שיווי המשקל שלי. אני אסמוך על נחש ארסי לפני שאסמוך שוב על לוסיאן. "אני נפרד מסקיילר." פרצתי בצחוק למשמע הדברים. צחקתי כל כך חזק שפחדתי שהפצעים הסגורים שלי יתחילו לדמם מחדש. "אתה יכול להיפרד ממנה?" שאלתי, עדיין מתנשפת מכל הצחוק. רימית אותي פעם אחת, תתבייש לך. רימית אותי פעם שנייה, תתביישי לי. הוא השתמש באותה שורה נגדי לפני כמה שנים. הוא הפך להיות נחמד אליי פתאום, משום מקום, ועורר רכילות בבית הספר, ואז אמר לי שהוא נפרד מסקיילר. הייתי כל כך מאושרת, כל כך נאיבית, כל כך טיפשה. חשבתי בטיפשותי שאני מקבלת את חברי בחזרה, მაგრამ אילו ידעתי מה ההשפלה שמחכה לי אחרי זה, הייתי יודעת כבר אז שאין לי חבר בלוסיאן. לא עוד. "אני עושה את זה. אני לא יכול להיות איתה יותר." ראיתי את הכנות בעיניו בצבע לוז, והתפעלתי איך אדם אחד יכול להיות כל כך מתעתע. שום זכר לחוסר כנות לא נותר בעיניו. הוא החזיק במבטי כמו גבר שאין לו מה להסתיר, אך מאחורי עיניו הכנות שכן לב מרושע שיכול לרקום את המחשבות המרושעות ביותר. לוסיאן יכול לחייך בזמן שהוא דוקר אותך למוות, ובאותו הזמן להיראות כאילו הוא כלל לא רוצה לפגוע בך. בחורה אחרת הייתה נופלת בפח, אבל כפי שאמרתי, אהיה טיפשה גדולה אם איפול בפעם השנייה באותן מילים מאותו פה שהונה אותי כל אותן שנים. סקיילר דאגה להשחית את האטומים הקטנים ביותר בגופו, ולא הותירה דבר מהנער שהכרתי פעם. "למה אתה לא יכול להיות איתה?" שיחקתי את המשחק שלו. ככל שהוא דיבר יותר, כך גדל הסיכוי שלא ארדם בחדרו. סקיילר הייתה מפשיטה את העור מגבי אם הייתה מגלה שהייתי עם החבר שלה, לבד ובחדרו, לא משנה מה הנסיבות. היא הייתה פוגעת בי יותר אם הייתה מגלה שישנתי כאן. "אני מחבב מישהי אחרת." חיוך עקום עלה בזווית שפתיי. "זה לא ענייני אם אתה מחבב מישהי אחרת או אם אתה נפרד מסקיילר," חתכתי. מרושעים. כולם. אנשים רשעים וחסרי לב ללא טיפת חסד בדמם. הוא וסקיילר ובנו של האלפא. "את לא רוצה לדעת את מי אני מחבב?" האור מלא התקווה בעיניו כבה כשהדפתי את ניסיונו לנהוג בלבביות. מאוחר מדי. שנאתי את כולם. ייחלתי להם לכל הרע שבעולם, קיללתי את האדמה שעליה דרכו ואת האוויר שהכניסו לריאותיהם. "לא אכפת לי." הוא שקע קדימה. כישורי המשחק החדשים שלו גרמו לי לצחוק. "זוכר אתמול כשאחזת בצווארי וניסית לחנוק אותي למוות? זמנים טובים." חייכתי אליו. אם היה יודע את עוצמת הכאב שסבלתי מידיו ואיך זה הזיק לי, זה היה גורם לו לחייך – לשמוח. רציתي שהוא והכנופיה שלו יהיו אומללים עד יום מותם. "את לא יודעת כמה קשה לי לראות אותך סובלת. אם סקיילר תדע שאני מתחיל לחבב אותך שוב, היא תבוא אחרייך. אני לא רוצה את זה. אני מנסה להגן עלייך בדרך הקטנה שאני יכול, גם אם את שונאת אותي על כך." כאומגה, התחברתי לרגשות של אנשים. הרגשות שדלפו ממנו היו שליליים – עצובים וחרדים. לא ייחסתי להם חשיבות. הם יכלו להיות מזויפים. "אתה לא חייב לראות אותי סובלת." חייכתי אליו. הוא החזיר לי חיוך כואב משלו. "אתה יכול להפנות את הגב ולהעמיד פנים שזה לא קורה, בדיוק כפי שעשית כל השנים האלה." כתפיו שקעו למשמע דבריי הקשים. מדי פעם, היה ללוסיאן רעיון מבריק של חרטה, אבל זה מעולם לא החזיק מעמד זמן רב. לא أהפוך לשוטה שוב. "זה לא –" "ואתה מעולם לא חיבبت אותי, לוסיאן. דחית אותי, ואני קיבלתי את הדחייה שלך." אם דמעות מילאו את עיניו אז, לא היה לי אכפת. לא הסתכלתי, וזה לא היה מפריע לי אם היה נופל על ברכיו ומתגלגל מכאבים. אולי אפילו הייתי צוחקת. שנאתי את לוסיאן ואיחלתי לו את המזל הרקוב ביותר שמישהו על פני האדמה יכול לקבל. מאחר שלא רציתי להישאר בחדרו איתו אפילו שנייה נוספת, השלכתי את רגליי מהמיטה שלו, מתגברת על הכאב בנחישות בזמן שיצאתי. היום הבא היה היום האחרון של חג הירח. היום שבו كل הגיהינום השתחרר ברדוויל.