וָאלֵנְס ״אנחנו עדיין ממשיכים עם זה?״ שאל זינו בפעם העשירית באותו בוקר. ״כן, אנחנו עדיין ממשיכים עם זה,״ נחרתי לעבר הכלב. ״היא בת הזוג שלנו. אנחנו חייבים לסלוח לה,״ הוא צייץ, אבל התעלמתי ממנו. עכשיו, יותר מתמיד, רציתי להשתיק את הקול שבראשי. הקול שבראשי היה בן לווייתי מאז שהייתי ילד, הוא גדל והתפתח איתי עד שגופי היה מסוגל לתת לו ביטוי חיצוני. זינו ואני היינו החברים הכי טובים, ויותר מחברים הכי טובים