"את רעבה?" שאל ולנס כשהגענו לפנטהאוז. הוא היה בדיוק כפי שהשארתי אותו לפני שהלכתי לבית החולים. התחושה הייתה כל כך הזויה, לדעת שדברים מסוימים נותרו כשהיו, בעוד שחיי השתנו לנצח. "לא," עניתי לשאלתו של ולנס ונכנסתי למיטה. התחפרתי בכרית ועצמתי את עיניי, חוסמת הכול. "כבה את האורות," מילמלתי. "את כולם," הוספתי כשהשאיר אור אחד דולק. הוא כיבה אותו, והמקום שקע בעלטה. "כדאי שתאכלי ארוחת צהריים לפני שאת נרדמת.