משהו דיגדג לי באף, ועיניי נפקחו באיטיות, כאילו בטראנס. לקח לי עשר דקות טובות להבין איפה אני. הייתי במיטה במרתף של בית הלהקה, המקום שבו התגוררתי פעם, אבל לא היה לי שום זיכרון איך הגעתי לכאן. ניסיתי לשחזר בראשי, לנסות להיזכר אם באתי לכאן לקחת משהו, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לזכור היה ההודעה שקיבלתי מסלסט. נאנחתי מהכאב שהתפוצץ לי בראש כשניסיתי לאלץ את עצמי להיזכר. היה שם מחסום מנטלי שלא משנה כמה דחפתי,