"מה זה הרעש הזה?" שאלה מוניקה בפעם העשירית, בזמן שרחצתי את הכלים ששימשו לטקס הבוקר. חג הירח עמד להסתיים הלילה בריצת להקה ובטקס חניכה לאלו שזיווגם צירף אותם ללהקה בשנה האחרונה. כל איש-זאב המסוגל לשנות צורה היה צפוי לכבד את קריאת האלפא עם הופעת הירח המלא הראשון. אלפא זאבייר היה אמור ליילל כדי לקרוא ללהקתו, ואלו שיכלו, היו קורעים את צורתם האנושית ודוהרים אל תוך היער לטקס האחרון של חג הירח. שארנו עמדנו בחוץ, פנינו מורמות אל הירח, מתפללות לחניכה מוצלחת ולהזדמנות לקחת חלק בחג הירח הבא. "איזה רעש?" שאלה קלאודיה, ועצרה את שטיפת הכלים כדי להקשיב. לאומגות לא היו חושים חדים כמו לזאבים אחרים. היינו החוליות החלשות ברוב הלהקות, וערכנו הוערך רק בזכות האמפתיה והשירות שלנו. מוניקה, כבטא, יכלה לשמוע צלילים ממרחק מאות קילומטרים, אבל אנחנו, האומגות, בקושי שמענו מה מתרחש כמה מטרים מאיתנו אם לא התאמצנו להקשיב. "זה נשמע כמו דהירה המונית." מוניקה קימטה את מצחה. שאר הבנות במטבח קפאו לשמע דבריה. השעה הייתה עדיין שעת ערב מוקדמת, כך שזו לא יכלה להיות קריאת האלפא שגרמה לדהירה. כיוון שהייתי זאבה חבויה, החושים שלי היו גרועים יותר משל כל שאר האומגות, כך שכאשר אוזניהן קלטו, בזו אחר זו, את קולות האנשים הממהרים להתרחק, אני עדיין לא שמעתי דבר. החושים שלי היו גרועים כשל בת אנוש, כשל משנת-צורה עם זאבה הכלואה בתוכה. לא שמעתי את קול המהומה עד שנכנסה לבית הלהקה. דהירה המונית של ממש. אנשים רצו, צעקו, דלתות נטרקו פה ושם והרעידו את בית הלהקה. שאר האומגות בחדר קפאו יחד איתי, בעוד חברי להקתנו נמלטים ממה שהאלה יודעת. "מה קורה?" שאלה נערה לצידי את החדר הקפוא. זה משך את מוניקה מהקיפאון שלה. "תמשיכו לעבוד. אני אברר מה קורה." היא סגרה את הדלת מאחוריה ויצאה מהמטבח על רגליים רועדות. ללא השגחתה, המטבח הפך לחדר פטפטת. "כמה אכזרית היא יכולה להיות?" שאלה קלאודיה, מנידה בראשה וידיה על מותניה. "אם היינו תחת מתקפה, היא הייתה משאירה אותנו לשטוף כלים בזמן שכולם נמלטים למקום מבטחים." "מעולם לא שמעתי על להקה אכזרית כלפי אומגות כמו שלנו. מה אנחנו? שה לעולה?" חזרתי לשטוף את הכלים שלפניי בזמן ששאר הבנות פטפטו בינן לבין עצמן. אולי הייתי אומגה כמוהן, אבל הייתי גם בוגדת, והזאבה שלי לא הופיעה בשלוש השנים האחרונות. הן לא החשיבו אותי לחלק מהן. למעשה, חלקן, כמו קלאודיה, הצטרפו ללהקה בהתעללות בי. בזמן שהבנות פטפטו, שמעתי קול מבחוץ. כיוון שהמטבח היה בקומת הקרקע ועמדתי מול חלון בזמן שרחצתי כלים, שמעתי את הקולות המבוהלים מחוץ לחלון לפני שאר הבנות. "כן, הנסיך ואלנס," לחש גבר אחד בקול חרישי. "מאה מהזאבים שלו פרצו את גבולותינו זה עתה." לבי נעצר. הנסיך ואלנס. הנסיך האלפא. הזאב האחרון בשושלת המלוכה על פני כל כדור הארץ. השם שהורים השתמשו בו כדי להפחיד את ילדיהם הסוררים. הנסיך האלפא היה הילד האחרון של המלכה ולנסיה והמלך תומאס, השליטים האחרונים של אנשי הזאב. על הנסיך הוטלה קללה לנדוד על פני האדמה עם אנשיו, ולכן במאה השנים האחרונות הוא כבש להקות והרחיב את הטריטוריה שלו בחיפוש אחר האדם שישבור את קללתו. בפעם האחרונה ששמענו עליו, הוא אפילו לא היה ביבשת שלנו, אבל הוא לא היה הנסיך ואלנס אם לא היה צץ כשמצפים לו פחות מכול. "האם אנחנו מוכנים לו?" איזו להקה אי פעם הייתה מוכנה להשתלטות על ידי הנסיך האלפא המקולל? במאה השנים האחרונות, הוא תבע בעלות על קרוב לחמישים להקות. צבאו גדל, עם חברי להקתו שקוללו יחד איתו וכבשו כפי שעשה הוא. תאכל את האוכל שלך, או שהנסיך ואלנס יבוא לקחת אותך. אפילו ילדים למדו לפחד ממנו בגיל צעיר – הנסיך שיהרוס את העולם כדי לשבור את קללתו. "הלוחמים בגבול הדרומי נמלטו," המשיכו האנשים בחוץ לדון. "הפולשים סוגרים עלינו במהירות. לא, סיילאס, אנחנו לא מוכנים." "אלפא זאבייר?" "בפגישה." "על מה את מציצה?" הסתובבתי וראיתי את קלאודיה רוכנת מעליי כדי להציץ מהחלון, שם שני האוכפים דנו בענייניהם. באותו רגע הם הסתובבו וראו אותי, לאחר שהיו שקועים בשיחתם המבוהלת. "האזנת בסתר לאוכפים? יא שדה ערמומית." קלאודיה נתנה לי סטירה צורבת שהסוותה כדחיפה שובבה בעודה מצחקקת. "מה הם אמרו?" צייצה נערה אחרת מאחורינו. הבטתי לאחור וראיתי את כולן בוהות באינטראקציה ביני לבין קלאודיה. חצי מהבנות האחרות כבר התעלמו מהוראתה של מוניקה ויצאו החוצה, וכצפוי, הן לא חזרו. מי תחזור לשטוף צלחות כשהנסיך האלפא בכבודו ובעצמו פלש? "הנסיך ואלנס פרץ את גבולותינו," מלמלתי, שוטפת את ידיי מהנוזל המסובן שבו השתמשתי לשטיפת הכלים. כל הבנות בהו בי בעיניים פעורות וקומיות עד שקלאודיה פרצה בצחוק רם, טופחת על כתפי בעודה מתכופפת מצחוק. ניגבתי את ידיי בסינר והתכוננתי להסיר אותו. "הנסיך ואלנס? באמת עכשיו!?" היא צחקה והתיישרה. שאר הבנות הצטרפו לצחוקה, משוכנעות שאני מדברת שטויות. "לא המפלצת מהארון?" הבנות צחקו חזק יותר כשהסרתי את הסינר. "את עדיין מאמינה שאלפא ואלנס קיים?" קראה אחת הבנות בצחוק. "ומה עם סנטה קלאוס?" צלצלה אחרת. דלת המטבח נפתחה בסערה וסלסט עפה פנימה. "אייסל!" היא התנשפה ומיהרה אליי. "חיפשתי אותך בכל מקום." היא חרחרה, ואז עיניה נחו על שאר הבנות. "מה אתן כולכן עדיין עושות פה?" היא צרחה. "לא שמעתן שהנסיך האלפא המקולל והלהקה שלו פה?" הצחוק על פניהן גווע במהירות. "כל הלהקה יורדת למקלט התת-קרקעי." זה הסביר מדוע אף אחת מהבנות האחרות לא חזרה. סלסט גררה אותי מהמטבח בזמן ששאר הבנות עדיין עיכלו את דבריה. "מה לדעתך הם רוצים?" שאלתי את סלסט בזמן שרצנו אל המדרגות שהובילו למקלט התת-קרקעי של הלהקה למצבי מלחמה. מצב שלא ראינו כבר שנים. "אנחנו לא נחכה לגלות," גררה אותי סלסט תוך כדי תנועה, מהר יותר ממה שיכולתי לחלום. "אלפא זאבייר לא ייתן לו להשתלט ככה ואנחנו לא יכולות להיות פה כדי לראות את הקרב הזה." רעדתי מהדחיפות בקולה, מתאמצת לעמוד בקצב המהיר שלה. ביום אחד, חיים שלווים יכלו להתהפך על פיהם ולהפוך לכאוטיים. המציאות הפכה למה שמעולם לא ציפינו לו. תואר האלפא היה במשפחתו של אלפא זאבייר מאז ייסוד להקת רדוויל. הוא לא יוותר עליו ללא קרב. הנסיך האלפא ינצח. הוא כבש מאז ימי נעוריו, הימים שלפני קללתו. לאלפא זאבייר לא היה סיכוי. יבבתי, הזאבה שבתוכי שעדיין חבה נאמנות לאלפא שלה, למרות איזה נבלה שהוא היה, עצובה על נפילת להקתנו. שמעתי יללות שהאיצו את צעדיי. גם אם לא הייתי זאבה במלוא מובן המילה, זיהיתי את קולותיהם של אלו השייכים ללהקתי. היללות שלהם היו מוכרות לי, אבל אלו לא. הן לא היו קריאות מלחמה – אלא רק הכרזה של אלה שבאו לקבוע את החוקים. כשהנסיך ואלנס השתלט על להקה, הוא שלט בה למשך כמה חודשים עד שנה, מינה אלפא מלהקתו להוביל בהיעדרו, ולקח את שאר אנשיו למצוא מקום אחר להתיישב בו. אלפא שקולל ברוחו של זאב נודד. "הגענו." לקחתי נשימה כשסלסט עצרה. אנשים נהרו בהמוניהם דרך דלתות הבניין הקטן שניצב מעל הבונקרים התת-קרקעיים. שמעתי שוב את היללות. שני אוכפים חסמו את דרכנו כשניסינו להיכנס לבניין. "מה זה? זוזו מהדרך!" קראה סלסט, מביטה מאחורינו לראות אם מישהו עקב אחרינו. אנשים עקפו אותנו בזמן שעצרנו. האוכפים נתנו להם לעבור ללא בעיה, אך כשסלסט התקדמה קדימה כשידי עדיין אחוזה בשלה, הגברים חסמו את דרכנו שוב. אחד הגברים הביט בידינו האחוזות והרים אליי מבט קשוח. בלעתי רוק למראה מבטו. זה גרם לי לקחת צעד אחורה. "זאת אני." סלסט הסתובבה וקימטה את מצחה כשלקחתי צעד נוסף לאחור. "הם לא ירשו לי להיכנס." בלעתי רוק בעיניים צורבות מדמעות. "לא נכניס בוגדת למקלט שלנו."