"אסור לך לתת להם לנצח," חזרתי על המנטרה שלי בראשי כששני גברים החזיקו אותי בעודי מוצמדת לקרקע, וגבר שלישי הצליף בי. הפצעים על גבי מעולם לא הגלידו. לא עבר שבוע בלי שהתוודעתי לדרך עינויים חדשה אחת או יותר. פיתחתי סבילות גבוהה לכאב, וכדי להמשיך להכניע אותי, להקת רדוויל נעשתה יצירתית יותר ויותר בשיטותיה. "הם לא ישברו את רוחך." לו הייתי מעמיקה לחקור, הייתי מוצאת את רוחי מרוסקת – או את מה שנותר ממנה – אבל המנטרה שלי החזיקה אותי. זאבי רדוויל השתמשו בי כשפן הניסיונות שלהם – הקורבן שעליו בחנו שיטות עינויים חדשות. "אני אהיה חזקה." המילים האלה חזרו על עצמן בראשי, מנטרה יציבה שחיה איתי באחת־עשרה השנים האחרונות. לפני אחת־עשרה שנים, הוריי בגדו בלהקה. היו לי חברים וחיים טובים עד שהם הרסו הכול. הם רצו יותר. אבי רצה את מעמדו של אלפא זאבייר והוא הלך על זה. אמי מעולם לא למדה שלא לתמוך בבן זוגה, אז לאורך כל הדרך, דרך הסודות, הפעולות מאחורי גבה של הלהקה, החדירה למעגל הפנימי של האלפא והמתקפה שבאה בעקבותיה, היא תמכה בו. אני הייתי בסך הכול ילדה בת תשע שהוריה הפכו לבוגדים. הם אפילו לא הספיקו להמטיר אש וגופרית כפי שתכננו. חבר קרוב – אדם שאבי הבטיח לו שיהיה הבטא שלו בסוף ההפיכה – התקפל ברגע האחרון ורץ לספר לאלפא זאבייר. הוא שיחק סוכן כפול עבור אבי ועבור אלפא זאבייר, אבל למעשה, כל נאמנותו עברה לאלפא. הוא לא האמין שאבי יצליח במשימה, ובזכותו, היא נכשלה עוד לפני שהושלמה. הפעם המנטרה שלי לא יכלה לעזור. המזמורים בראשי, הייאוש להיאחז במשהו, למצוא שמץ של כוח פנימי כדי שלא אשבר, הכזיבו אותי באותו יום. זה הפך ליותר מדי. כל זה, שנערם על כל מה שסבלתי מאתמול, חצה את המחסום הנפשי שנאבקתי לשמר כל השנים האלה. הם שברו אותי. זה היה הפחד הגדול ביותר שלי, שבא לסטור לי בפנים. ניסיתי לשמור על חלק מעצמי, להיאחז בקורטוב של כוח כדי שלא אצטייר כמפסידנית כמו אבי, אבל זה זרם לי בדם. לא יכולתי להצליח. כל מה שעשיתי היה חייב להיות שגוי. כל דבר שנגעתי בו נכשל. זאת הייתה האמת. אמת שברחתי ממנה במשך אחת־עשרה שנים. אמת שקיבלתי בברכה עכשיו. אם שום דבר לא השתפר במשך אחת־עשרה שנים, הוא גם לא ישתפר עכשיו. לעולם לא יהיו לי חיים טובים יותר. נתתי להם לנצח. לא יכולתי להיות חזקה, והם ניצחו עוד לפני שבכלל הצטרפתי למשחק. "מספיק," קרא אלפא זאבייר. קולות השוטים שהצליפו בי בזה אחר זה פסקו. ואז התברר שלא אלה היו הקולות שמילאו את החדר. לא, אלה היו הצרחות שלי, התחנונים וההתנצלויות שלי, כי בזמן שניסיתי להיות חזקה בראשי, נכשלתי בלהיות חזקה במציאות. מי לא הייתה בוכה אם היו מכים אותה כל יום? מי הייתה מחזיקה מעמד כמוני? כוחי אזל. בכיתי והתחננתי וריחמתי על עצמי, למרות שניסיתי שלא. כשסקיילר תדרוש ממני לנשק את כפות רגליה, אפול על פניי וארייר על רגליה. כשלוסיאן יבקש ממני להתפשט, אקרע את בגדיי מעליי ברגע. מה הועילה ההתנגדות? מה הועילה לי שמירת הרוח שלי כל הזמן הזה? הם שברו אותי. הם ניצחו. כבר לא היה אכפת לי. הם השאירו אותי בתא הקר, מכורבלת בתוך עצמי. הכאב בגבי חימם אותי. דם נטף ממנו והספיג את בגדיי. הדמעות לא הפסיקו לזרום על לחיי. אפי היה סתום מנזלת שזלגה על סנטרי. עצמתי את עיניי וייחלתי שהכול ייפסק. ניסיתי לברוח פעם אחת, והעינויים שעברתי כשמצאו אותי לא היו שווים את ההתרגשות הראשונית של החופש. הגיהינום עצמו בטח טוב יותר מהלהקה הזאת. השטן בטח נחמד יותר מאלפא זאבייר. הוא שנא אותי. אוי, אלה, כמה שהוא שנא אותי. נראיתי יותר מדי כמו אבי מכדי שחטאיו לא ישתקפו בי. אני חושבת שכשהוא הסתכל עליי, הוא ראה את האדם שגזל את עולמו – הרג את בת זוגו. 'הלוואי שלא הייתי הורג את אביך,' הוא אמר לי פעם. 'הייתי צריך להשאיר אותו בחיים כדי שיראה מה אעשה לך. כדי להתעלל בו יותר משאי־פעם אוכל להתעלל בך.' המילה שנאה לא החלה אפילו לתאר את מה שהוא הרגיש כלפיי. הוא תיעב אותי, כבל אותי – הוא ירק על האדמה שדרכתי עליה ושנא את האוויר שנשמתי. צליל צעדים מתקרבים גרם לי להזיע זיעה קרה. כשהמפתח לתא הצינוק שבו האלפא החזיק אותי רשרש במנעול, עצמתי את עיניי, וצמרמורת עברה בזרועי והפיצה בה עור ברווז. כבר חזרת? הפעם הוא יהרוג אותי, ובשלב הזה אקבל את המוות בזרועות פתוחות. "אלה, איזה סירחון יש פה." קפאתי עוד יותר כששמעתי את קולו של לוסיאן. 'אקבל את המוות בזרועות פתוחות, אבל הוא יהפוך גם את המוות לכואב יותר.' לוסיאן, כמה שקשה להאמין, היה חבר שלי. כילדה, ואפילו אחרי שהלהקה נידתה אותי. הכול השתנה לפני כמה שנים בתפנית מצערת בעלילה שהלוואי שלא הייתה מתרחשת לעולם. "דבר בשקט. יכול להיות שהיא ישנה." כששמעתי את קולה של סלסט אחריו, כמה מהקשרים בבטני התרופפו. לא העזתי לזוז, כשהכאב בגבי ובצדדיי התעצם עם כל עווית שריר קטנה. "מה הם עשו לה?" האם זה היה רחמים ששמעתי בקולו של לוסיאן? לא יכול להיות. האיש הזה הפך את חיי לגרועים יותר פשוט מעצם נוכחותו באותו חדר איתי. סקיילר הייתה עורפת את ראשי לו גילתה שהיינו באותו חדר בלעדיה. מחצית מההתעללויות שסבלתי בלהקה, אלו שלא הגיעו מהאלפא, הגיעו ממנו או מהחבורה שלו. שנאתי אותו. יותר משנאתי את האלפא. הוא היה חבר שלי. שכנעתי את עצמי שהוא אוהב אותי, אבל בגידתו צרבה. "נוציא אותך מפה, אייסל." רעדתי ממגע ידה של סלסט על פניי. במצב הזה, כולם הרגישו כמו אויבים שלי, אפילו חברתי הטובה ביותר. "איך נרים אותה בלי להחמיר את הפציעה שלה?" שמעתי אותה שואלת את לוסיאן. מאיפה לו לדעת? ולמה שיהיה לו אכפת? "אני אשא אותה." ממצבי המוחלש, ממעמקי תודעה מעורפלת והוזת כאב, ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה שהוא יגע בי. לא רציתי את ידיו עליי. לא רציתי אותו קרוב אליי. אפילו לא רציתי אותו באותו תא איתי! "תצטרך להיות זהיר." סלסט צעדה צעד לאחור. כל תנועותיהם נרשמו במוחי מארץ רחוקה, ארץ שלא התגוררתי בה איתם. "מה היא כבר יכלה לעשות?" הוא לחש. הוא התקרב אליי יותר מדי. הרגשתי אותו שולח יד אבל עוצר כשהתחלתי לרעוד באלימות. לא היה לי כוח לברוח, אבל לא רציתי שהוא יגע בי. "את אותו הדבר שהיא עשתה לך. החזקת אותה בזמן שבת'אל הצליפה בה רק אתמול." סלסט לא נשמעה מתרשמת מרכות קולו. "זה – זה שונה. נתנו לה רק שש הצלפות." שש? זה הרגיש כמו משהו בין עשרים למאה. שש?! "בין אם זה שש או שישים, היית חלק מזה. אתה עוזר לה רק כי אני סוחטת אותך, אז אל תנסה להישמע כאילו אתה איזה קדוש פה!" קולה החד פילח את עור התוף שלי. "כולכם מגעילים. אתה, החברה המטומטמת שלך והחבר הכי טוב המטומטם שלך. אני שונאת את כולכם!" "אל תכניסי את סקיי לזה. את לא יודעת מה היא סבלה." לא רציתי שהם יריבו בתא שלי. היו לי מספיק צרות גם בלי ריב אחים קולני שהם יהפכו שוב לאשמתי. "לך תזדיין ולך תזדיין סקיי. היא משתמשת בך אבל אתה עיוור מכדי לראות." "היא אוהבת אותי." "אתה רק החבר הנוצץ שלה. לא אכפת לה ממך לעזאזל, אבל זאת בעיה שלך. אני פה בשביל חברה שלי. בוא נוציא אותה מפה לפני שאלפא זאבייר יחזור." סלסט העבירה שוב את ידה בשערי והרגשתי איך מושכים אותי למעלה. נשמתי נעתקה כשהכאב נגס בעורי מאינספור פצעים פתוחים. "אני כל כך מצטערת," היא המשיכה ללחוש עד שהם איכשהו הצליחו להעלות אותי על גבו של לוסיאן. עדיין רעדתי, ולרעידות שלי התלוו עכשיו יבבות חרישיות. פחדתי שלוסיאן יפיל אותי למרות שידיו היו שלובות על ירכיי, אז הידקתי את ידיי סביב צווארו. זאת יכולה להיות עוד בדיחה אכזרית שלו. "אנחנו ניקח אותך הביתה."