"במה אוכל לעזור?" שאלתי והתיישבתי בכיסא שממולו. במקום לענות, הוא הקיף את שולחנו וטמן את פניו בצווארי. נשימתו דגדגה את עורי עד שקפא על מקומו. ידעתי ללא צל של ספק שהוא הריח עליי את לוסיאן, לפי הדרך שבה קפא ונסוג לאחור באיטיות. הוא חזר לכיסאו בלי מילה, והזעם שפרץ מעורו מילא את החדר. "לוסיאן היה החבר הכי טוב שלי," פתחתי כשהוא צלל חזרה לעבודתו. "לא אכפת לי." מילותיו השקטות היו קצת יותר מנהמות. "כן אכפת