הלכתי על פני הדשא, נושאת ערימה של שמיכות צמר. התכוננו לחגיגות הירח המלא של הערב. אני אוהבת את המפגשים החודשיים האלה של הלהקה. אנחנו אוכלים, צוחקים, מספרים סיפורים על ההיסטוריה של הלהקה ועל האלים. אחר כך אלה שיכולים להשתנות רצים ביער. שארנו נשארים מאחור ומעמידים פנים שאנחנו לא מקנאים באחרים. במשך שמונה עשרה שנים הייתי חלק מהקבוצה שנשארת ליד המדורה כדי לשמור על הגורים ולוודא שהאש נשארת בתוך הבור. זה התחיל לשעמם אותי, רציתי שהזאב שלי יבוא אליי, רציתי להוכיח שאני לא כישלון. "היי, דלעת." הסתובבתי לעבר קולו של אבי וחייכתי. הוא יצא לבדוק את היער יחד עם האלפא והגאמה לקראת הלילה. "היי, אבא," קראתי כששמתי את השמיכות על בול עץ ואז לקחתי חלק מהן ושמתי על בולי עץ אחרים שהיינו יושבים עליהם סביב המדורה. הם היו יותר בשביל נוחות מאשר חום, כל אנשי הזאב רותחים. אפילו אלה כמוני שאין להם זאב. עדיין, הוספתי. "מצפה למחר?" שאל האלפא מארק כשצעד לעברי יחד עם הגאמה ג'ונאס ואבי. "סוג של," אמרתי. "מה זאת אומרת, סוג של, שעועית ירוקה?" שאל הגאמה ג'ונאס. הוא, אבי והאלפא היו החברים הכי טובים, היו כאלה כל חייהם. אף אחד לא הופתע כשהאלפא מארק מינה את אבי לבטא שלו ואת ג'ונאס לגאמה שלו כשהוא השתלט על ניהול הלהקה מאביו. זה היה שנים לפני שאני ואחי נולדנו. גדלנו עם משפחות האלפא והגאמה כהרחבה של המשפחה שלנו. אחי, אלדר, היה החבר הכי טוב של ג'יימס, בנו של האלפא. כולם ציפו שאני אהיה החברה הכי טובה של סינדי, בתו של הגאמה ג'ונאס. אבל לא הסתדרנו בכלל. פשוט נשארנו ביחסים ידידותיים בגלל המשפחות שלנו. "אני חושב שהדלעת שלי עצבנית. להגיע לגיל שמונה עשרה זה צעד גדול," אמר אבא, כשהניח את זרועו סביבי ומשך אותי לצידו. "נכון. היא תוכל לחוש את בן זוגה והוא יוכל לזהות אותה אם שניהם מעל גיל שמונה עשרה," אמר האלפא בחיוך גדול. "היא צעירה מדי לדברים כאלה," אבי זעף ושני חבריו פרצו בצחוק. אבי והאלפא מארק צדקו בחלקם. הייתי עצבנית לגבי היכולת לחוש את בן זוגי. אבל היה יותר מזה. הזאב שלי עדיין לא בא אליי, מעולם לא הצלחתי להשתנות ובכל ירח מלא שעבר חלף נראיתי חלשה יותר בעיני אנשי זאב אחרים. אתה מתחיל להיות מסוגל להשתנות בין הגילאים שש עשרה לעשרים וחמש. כולם ידעו שככל שאתה צעיר יותר כשהזאב שלך מגיע, כך הוא יהיה חזק יותר, ולכן גם אתה. ג'יימס השתנה לראשונה חודש אחרי שמלאו לו שש עשרה, אחי שבעה חודשים אחרי יום הולדתו השש עשרה. סינדי הייתה קצת מעל גיל שבע עשרה כשהיא השתנתה. הייתי כמעט בת שמונה עשרה ואפילו לא הרגשתי עקצוץ קל במהלך ירח מלא. פחדתי שאם אמצא את בן זוגי, הוא יחשוב שאני חלשה מדי. "את עדיין מודאגת לגבי הזאב שלך, נכון, קטנה?" שאל האלפא. הנהנתי. ניהלנו את השיחה הזו פעמים רבות בשנתיים האחרונות. "ארמריה רוז ווינסטון, שנתיים זה כלום. היא תבוא אלייך," הוא אמר. נרתעתי כשהוא השתמש בשמי המלא. לאמא שלי יש חיבה לכל דבר שצומח והיא קראה לשני ילדיה היחידים על שם הצמחים האהובים עליה. אבי לא התנגד כי הוא אוהב אותה יותר מדי כדי לא לתת לה לעשות כרצונה. "אני יודעת, אלפא," אמרתי. "את מושלמת, בדיוק כמו שאת, דלעת," אמר אבי ונישק את קודקודי. "אתה חייב להגיד את זה, אתה אבא שלי," ציינתי. "ואם איזה בחור יגיד לך משהו אחר, תגידי לנו ואנחנו נרביץ לו." "תודה לך דוד ג'ונאס," אמרתי. "בכל עת," הוא אמר לי ובלגן לי את השיער. התנגדתי וניסיתי לברוח, אבל אבי צחק ושמר אותי במקום. שנאתי כשאנשים התעסקו לי בשיער. היה קשה לשמור עליו בשליטה עם התלתלים האדומים שלו בזמנים טובים, אבל תתעסק איתו וזה פשוט יהפוך לנפח גדול של קשרים ופריז. "אוקיי, מספיק להתבטל. תזיזו את התחת. אני אראה אתכם מאוחר יותר הערב, קטנה, ואחרי חצות נחגוג את היום הגדול שלך," אמר לנו האלפא. "בסדר, אנחנו באים," אבי נאנח בהעמדת פנים של מטרד. לפעמים אני חושבת ששלושתם תקועים במצב של בני נוער קבוע, וזה קצת מפחיד אותי לחשוב עליהם מנהלים את הלהקה. אבל הם טובים בזה. הלהקה שלנו היא אחת הלהקות החזקות והמוערכות ביותר בעולם. זה גאווה לכולנו. כשאבי ושני חבריו המשיכו בבדיקה שלהם, חזרתי למשימות שלי להערב. בדרך כלל הייתי עוזרת לאמי כשהיא וכמה נשים אחרות הכינו את האוכל. אבל הוטלו עליי תפקידים אחרים ואני מניחה, ומקווה, שזה בגלל שהם עובדים על עוגת הפתעה ליום ההולדת שלי. כשניגשתי לסאלי, בת זוגו של ג'ונאס, כדי לקבל מידע על אילו משחקים היא תכננה עבור הגורים, ניסיתי לזכור שאני ברת מזל. יש לי משפחה טובה, יש לי חברים טובים ולהקה טובה. אז מה אם אין לי זאב? שלושה מתוך ארבעה זה לא דבר רע, נכון? ואם אמצא את בן זוגי והוא יאהב אותי כמו שבני זוג אוהבים, אז יהיה לי ארבעה מתוך חמישה. זה יהיה פנטסטי. אלא אם כן הוא ידחה אותך בגלל שאין לך זאב, קול קטן בראשי המשיך לומר. זה כמו שהקול הוא תקליט שבור, שמנגן שוב ושוב בראשי. כעבור שעות, ישבתי מול המדורה, צוחקת יחד עם האחרים כשניק, אחד הלוחמים הוותיקים ביותר בלהקה, סיפר את הסיפור על איך הוא ניצח נחיל של ערפדים. מספר הערפדים עלה בכל ירח מלא. אבל כולנו אהבנו להקשיב לו מספר את הסיפור. רוב חברי הלהקה רצו בצורת הזאב שלהם ביער הסובב. עדיין לא הרגשתי צורך להשתנות, אז כרגיל התנדבתי לשמור על הגורים ולפקוח עין על בני הנוער. זה היה ממש אחרי חצות כשהלהקה החלה לחזור. בקבוצות או בזוגות הם יצאו מהיער, כולם חייכו ונראו רגועים. תהיתי למה הם חוזרים כל כך מוקדם כשאמי והלונה ג'וי באו הולכות עם עוגת יום הולדת ביניהן. יכולתי להרגיש שהעיניים שלי גדלות כשראיתי את היצירה המדהימה שהונחה מולי. היו לה שלוש שכבות גבוהות עם ציפוי לבן ומכוסה בפרחי סוכר, זה נראה כמו אחו פרחים. על גביה דלקו שני נרות, אחד ושמונה. "יום הולדת שמח, מתוקה," אמרה אמי. "תודה, אמא." אמי חיבקה אותי, ואז הלונה ג'וי משכה אותי לחיבוק הדוק גם כן. "אני מקווה שתמצאי את בן זוגך בקרוב ושהוא יהיה כל מה שאת מקווה לו ומגיע לך," לחשה לי הלונה. "תודה, לונה," אמרתי. "הגיע הזמן לכבות את הנרות ולבקש משאלה, דלעת," אמר אבא כשהצטרף אלינו. "עוד לא. אלדר עוד לא כאן," ציינה אמי. "הוא יצא עם ג'יימס וסינדי," אמרה הלונה ג'וי כשהתכרבלה ליד האלפא. "אני יכולה לחכות," הצעתי, מה שזיכה אותי בחיוך מזוג האלפא. "באמת, כל הלהקה כאן ואנחנו מחכים לבן שלנו," אמרה אמי ויכולתי לשמוע את חוסר הסבלנות בקולה. שמעתי את אחי ואת חברינו לפני שראיתי אותם. אחי יצא חצי רץ מהיער, ואחריו ג'יימס בעוד סינדי לא מיהרה. "סליחה, סליחה, לא הבנתי עד כמה עמוק רצנו לתוך היער. עוד לא כיביתם את הנרות, נכון?" שאל אלדר. "לא, היא חיכתה," אמרה לו אמנו, ומבטה אמר לכולם שהיא לא מרוצה. "סליחה," הוא אמר שוב. אני? לא שמתי לב למה שאחי אמר. כל תשומת הלב שלי הייתה על הריח של אלגום ואננס. אפילו בלי הזאב שלי, ידעתי שזה הריח של בן זוגי. הסתובבתי לעברו כשראיתי את ג'יימס עומד בקצה היער, מביט בי בחזרה באותה מידה של הפתעה שהרגשתי. ג'יימס, בנו של האלפא, היה בן זוגי?