אמי קמה לענות. "מליסה, הכנתי קצת תה. מה שלומה?" שאלה לונה ג'וי. "תודה, אבל אני בסדר. היא מחזיקה מעמד וחזקה," אמרה אמי. היה נימה של דחייה בקולה. היא אמרה ללונה שהיא לא רצויה. "קיוויתי לשבת איתה קצת. לראות אם אני יכולה לעזור או לנחם," אמרה לונה ג'וי. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב. ארמריה צריכה את המשפחה שלה כרגע." "מליסה," נאנחה לונה. "הייתי רוצה לחשוב על עצמי כמשפחה. תמיד היינו קרובות מאז ששידכנו את מארק ורון." "הייתי אומרת את אותו הדבר אתמול. אבל אחרי מה שג'א..." הייתה הפסקה, כאילו אמי הייתה צריכה זמן להתאושש. "אחרי מה שהבן שלך עשה לתינוקת שלי, אני חושבת שאנחנו צריכות לחשוב מחדש על דברים מסוימים. אני צריכה להגן על ארמריה ולשים אותה בראש סדר העדיפויות. שתינו יודעות איך זה ישפיע עליה. שתינו יודעות שהלהקה לא תעניק לה את אותה ההגנה שהם היו נותנים למישהי שנדחתה על ידי זאב שאינו האלפא העתידי. הדבר הכי פחות שאני יכולה לעשות זה לוודא שהיא בסביבת האנשים הנכונים." "אני אוהבת אותה כמו בת," התנגדה לונה. "אבל לא מספיק כדי להילחם על זכותה להפוך לבת שלך על ידי הזדווגות. ג'וי, את הלֵאוּנָה שלנו ואני אכבד ואציית לך בהכל מלבד זה. הבת שלי מחוץ לתחום עבור כל אחד במשפחה שלך מהיום הזה," אמרה אמי ודלת חדרי נסגרה. הרגשתי שהמיטה שוקעת כשאמי התיישבה והמשיכה ללטף את שיערי. באמצע כל הכאב שלי, הרגשתי את האהבה מההורים שלי וזה הרגיע חלק ממנו. לפחות שני אנשים בעולם הזה אהבו אותי. אבל זה גם העציב אותי. בגללי, הם היו עכשיו בסכסוך עם החברים הכי קרובים שלהם, זוג האלפא שלהם. זה לא ישפיע רק על שתי המשפחות שלנו. אם זוג האלפא והבטא היו בסכסוך, זה ישפיע על כל הלהקה. ולמרות שאחי בחר בג'יימס, רציתי להעמיד פנים שהוא התקשה עם ההחלטה לפני שקיבל אותה. נראה כאילו אני מסבכת את חייהם של כולם. מכיוון שלא הצלחתי להירדם, ולא רציתי שאמי תחשוב שאני ערה, ביליתי את שארית הלילה במחשבות. עד שאחי חזר הביתה לאחר שהשמש זרחה, הגעתי להחלטה. בשעות הבוקר המוקדמות, נרגעתי קצת ושחררתי את הברכיים שלי. שמעתי את אחי חוזר הביתה, עולה במדרגות ופותח את הדלת לחדרי. הברכיים שלי התקרבו שוב לחזה שלי. "מה שלומה?" שאל אלדר את אמנו. "סובלת. אביך צריך לדבר איתך. אנחנו צריכים למצוא דרך להגן על אחותך," היא אמרה. "אני אלך לדבר איתו. אחרי זה אוכל לשבת איתה כדי שתוכלי לנוח," הוא הציע. לא רציתי שהוא ישב איתי. ידעתי שהבגידה של אחי לא הייתה גדולה בסך הכל. אבל כרגע הלב והנשמה שלי היו חשופים, כאילו שניהם קיבלו כוויית שמש שאפילו גרגר חול זעיר הרגיש כמו ייסורים כששפשפו אותו. "אני בסדר. אני אשאר איתה עד שהיא תתעורר," אמרה אמי. הייתי אסירת תודה לה לנצח. שמעתי את אחי יורד למטה, ושמעתי מספיק מהשיחה שלו עם אבי כדי לדעת שהם דנים אם לשלוח אותי ללהקה אחרת יהיה פתרון טוב. אחרי זמן מה, הפסקתי להקשיב. השיחה רק אישרה את מה שכבר ידעתי. גרמתי לבעיות למשפחה שלי. לא היה לי זאב ולכן הפכתי לנטל. זה היה תלוי בי לפתור את כל הבעיות שיצרתי. הסתובבתי והסתכלתי על אמי. היא חייכה אליי ונתנה לידה ללטף את הלחי שלי. לא היה לי כוח לחייך בחזרה, אבל פניתי אל ידה. "הבת האמיצה והחזקה שלי, אנחנו נעזור לך לעבור את זה ואת תדהימי את העולם," היא אמרה לי, ונישקה את מצחי. אם הייתי יכולה לחייך, הייתי עושה זאת. אמי הייתה מדהימה והבטן שלי בערה באשמה שגרמתי לה כל כך הרבה בעיות. רק הנהנתי. "את רעבה?" היא שאלה, אבל נענעתי בראשי. במקום זאת, הושטתי את זרועותיי לעברה, כמו שעשיתי כשהייתי קטנה. היא נתנה לי חיוך עצוב ומשכה אותי לחיבוק ארוך. אחר כך שכבתי שוב, הפעם עם הפנים לדלת. אמי המשיכה לשבת איתי. לא עבר זמן רב עד שהדלת נפתחה ואבי נכנס פנימה. הוא נראה כל כך עייף שזה כמעט גרם לי לבכות שוב. "היי, דלעת, אמא שלך אמרה לי שאת ערה. רוצה שאכין לך קצת מהספגטי המפורסם שלי?" הוא שאל כשכרע ברך ליד מיטתי כדי שהוא יוכל להסתכל לי בעיניים. הספגטי המפורסם של אבי היה רק אטריות מבושלות עם נקניקיות חתוכות והרבה קטשופ. אבא שלי לא ידע לבשל כדי להציל את חייו, אבל בימים שאמא שלי הייתה צריכה הפסקה מבישול או שהיא לא הייתה בבית, הוא הכין לנו את הספגטי שלו. גם אני וגם אלדר אהבנו את זה כי זה היה משהו שאמא שלי לעולם לא הייתה נותנת לנו לאכול. זה הפך למזון המנחם שלנו בדרך מסוימת. רק נענעתי בראשי. "בסדר, ילדה קטנה. הכל יהיה בסדר. אני אדאג שיהיה בסדר," הוא אמר ונישק אותי על הראש. דמעה אחת זלגה על הלחי שלי. ידעתי שהוא התכוון לזה. הוא לא היה עוצר בשום דבר כדי לוודא שאני שוב שמחה. זה היה תלוי בי לוודא שהוא לא יצטרך. אלדר נכנס גם הוא לחדרי. המבט שהוא נתן לי אמר לי כמה הוא מצטער בשבילי. "אני יכול לשבת איתה קצת," הוא הציע שוב. ראיתי את אמי מתחילה להתנגד, אבל הנחתי את ידי על שלה והנהנתי. "את בטוחה? לא אכפת לי להישאר," היא אמרה. רק הנהנתי. "בסדר, דלעת. אני אדאג שאמא שלך תנוח קצת. אבל אנחנו נחזור בעוד שעתיים ונגיע עם אוכל. אני מצפה שתאכלי. בסדר?" שאל אבי. הנהנתי. "ילדה טובה." קיבלתי נשיקה משניהם על הראש לפני שהם עזבו. אלדר תפס את מקומה של אמי על המיטה. "אני לא יודע מה לעשות," הוא אמר. הסתכלתי עליו וראיתי את מערבולת הרגשות בעיניו. הוא בטח מרגיש כל כך קרוע וכאילו מושכים אותו לכל הכיוונים. האהבה שלו אליי, הנאמנות שלו למשפחה, החבר הכי טוב שלו, העתיד שהוא חזה והתאמן לקראתו, הנאמנות ללהקה ולאלפא שלו. כולם משכו אותו. לקחתי את ידו ולחצתי אותה. דמעות זלגו על פניו. "תסתכלי עליי, הנה אני אמור לנחם אותך ואני זה שבוכה את עיניי ואת זו שמנחמת אותי," הוא הריח. קמתי ונישקתי את לחיו. הוא היה אח טוב, גם אם היו לו פגמים. "הלוואי שיכולתי לשנות את דעתו, שיכולתי לגרום לו לראות איזה אידיוט הוא. האלים יודעים שניסיתי, אבל זה כאילו הוא אובססיבי לכוח. אני אפילו לא מצליח לגרום לו לראות שיש כוחות שונים. שיש לך כל כך הרבה מהם, גם אם אין לך את הסוג הפיזי," הוא אמר לי. הבנתי אז איפה הוא היה כל הלילה. הוא לא נטש אותי בשביל ג'יימס. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הדחייה שהרגשתי פיסת חום קטנה. חיבקתי אותו וישבנו ככה עד ששמתי לב לשינוי העדין בגופו והסתכלתי עליו. הוא העביר מסר מחשבתי עם מישהו ויכולתי לנחש עם מי. כשהם סיימו דחפתי אותו לקום. "לא, איימי, אני נשאר," הוא התנגד. רק נענעתי בראשי ודחפתי אותו חזק יותר. "בסדר, בסדר. אני אלך. אני רק אעיר את אבא," הוא אמר. 'לא. תן לו לישון, הוא עייף. אני פשוט אחזור לישון בכל מקרה. אני אהיה בסדר,' העברתי לו מסר מחשבתי. 'את בטוחה?' הוא ענה לי. 'אני כן. תודה שנשארת איתי.' הוא חיבק אותי ואז עזב. ברגע ששמעתי את צעדיו עוזבים את הגינה, הקשבתי כדי לוודא שההורים שלי ישנים. קמתי והוצאתי תרמיל. מילאתי אותו בכמה בגדים, כמה דברים שהיו הכי יקרים לי, והתגנבתי למטה למטבח כדי לשדוד את המזווה, ותחבתי אותו לתוך שקית נפרדת. שמתי את שתי השקיות במכונית שלי וחזרתי לבית, מנסה להיות שקטה ככל שיכולתי. זו הייתה המומחיות שלי. גם בלי זאב, הייתי טובה בהתגנבות. לקחתי את השמיכה שאמא שלי סרגה לי והתיישבתי לכתוב פתק. בהיתי בדף הריק לנצח. היו כל כך הרבה דברים שרציתי לכתוב, דברים שהיו צריכים להיאמר באופן אישי ולא כתובים על הנייר. אבל ידעתי שאם אחכה שההורים שלי יתעוררו, הם לעולם לא יתנו לי לעזוב. *'אמא, אבא ואלדר יקרים. אני אוהבת את כולכם כל כך ואני יודעת שאתם אוהבים אותי. בגלל זה אני צריכה לעזוב. אני לא יכולה לתת לכם להרוס את החברויות והמעמד שלכם בלהקה בשבילי. דעו שאני רואה כמה אתם אוהבים אותי על ידי הפעולות שלכם ודעו שאני תמיד אסחוב את הידע הזה בליבי ואכבד אותו. בבקשה אל תכעסו על משפחת האלפא, בבקשה אל תהרסו משהו שכל כך חשוב לכולכם. אני אעזוב כדי שאוכל למצוא חיים חדשים וכדי שתוכלו לחיות את שלכם כפי שהם נועדו. בבקשה אל תנסו למצוא אותי, גידלתם אותי היטב ואני אהיה בסדר. אני אוהבת אתכם תמיד. באהבה. //א'* השארתי את הפתק על המיטה שלי עם סט המפתחות של הבית שלי. אחר כך ירדתי למטה והוצאתי מטבח סערה ואוהל מהמחסן שלנו. ווידאתי שכל מה שאני צריכה נמצא בתא הכפפות במכונית, הסתכלתי מבט אחרון על הבית שהיה הבית שלי במשך שמונה עשרה שנים ונסעתי משם.