הבקתה הייתה נטושה כשחזרנו. שאר הלהקה שלנו יצאו לחגוג, ובצדק. ציפיתי בקוצר רוח להתקשר להורים שלי, אבל גם הרגשתי כמה פינלי לחוץ. אולי הייתי נאיבית, אבל הרגשתי שכל המתח, הדאגה והתחושה המתמדת שמשהו אורב מחוץ לשדה הראייה שלי, פשוט נמסו. הלהקה שלנו הייתה בטוחה והיה לי את פינלי כבן זוגי. הכל היה טוב בעולם שלי. בחרנו לשבת על מרפסת השמש. פינלי משך אותי אל ברכיו ולקחנו רגע להתכרבל. "מוכן?" שאלתי אותו. "כן,"