מיד לאחר שהדליק את מסך הטלפון הנייד ואמר כמה מילים, קולו עלה לפתע בכמה אוקטבות. "מר אליסון?" "מר אליסון?" כולם הופתעו לשמוע את השם. רק לאדון רידל האב ולדמיאן הייתה גישה למר אליסון בדרך כלל. באופן מפתיע, מר אליסון התקשר עכשיו לשון. אבל אף אחד לא העז לשאול, רק ניסה להקשיב למה שהוא אומר. שון עצר במקומו והביט לאחור על כולם, ולבסוף מבטו נחת על ניקול. "באמת? תודה רבה לך, מר אליסון." כולם הביטו בניקול בסקרנות. ניקול לגמה מים ולא נראתה מופתעת. ברגע ששון ניתק את הטלפון, גלוריה הייתה הראשונה לשאול, "שון, איך השגת את מספר הטלפון של מר אליסון?" שון התעשת וחזר לשבת ליד השולחן. "אני לא מכיר את מספר הטלפון של מר אליסון. הוא זה שהתקשר אליי." "מה אמר מר אליסון?" שאל מר רידל האב בקול עמוק. שון הביט במר רידל האב בכבוד. "הוא ביקש מניקול להתייצב בבית הספר התיכון של מכון רויאל קריק מחר ואמר שהוא שמח שניקול מגיעה למכון רויאל קריק." שון הביט בניקול עם נימה של חוסר אמון בעיניו כשאמר את המשפט האחרון. בעוד כולם מגרדים בראשם ומתדיינים בחריפות על איך להכניס את ניקול למכון רויאל קריק, קרה הבלתי יאומן כשמר אליסון התקשר ואמר שהוא שמח שניקול הולכת למכון רויאל קריק. קארן לא יכלה להיות מופתעת יותר. "שון, שמעת נכון? מר אליסון הזמין את ניקול לבית הספר התיכון של מכון רויאל קריק?" היא בדיוק השמיצה ולעגה לניקול כי היא לא רצתה שניקול תיכנס למכון רויאל קריק. עם זאת, היא לא ציפתה שהשיחה של מר אליסון תהיה סטירת לחי. אבל ניקול היא רק ילדת כפר. מה גרם למר אליסון להושיט לה את הזמנתו? בהתעלם מהבעתה של קארן, גלוריה פנתה להסתכל על ניקול. "את מכירה את מר אליסון?" היא אפילו לא האמינה לשאלה שלה. אבל מר אליסון אמר שהוא שמח שניקול לומדת במכון רויאל קריק. אז הוא וניקול חייבים להכיר אחד את השני. ניקול לא הסתירה את האמת, ואמרה, "נפגשנו פעם אחת באוק הגדול." זו הייתה רק פגישה קצרה, אבל אם לא עזרתה של ניקול, מר אליסון היה מת מפיצוץ מכונית. "רק נפגשתם פעם אחת?" רק נפגשו פעם אחת, ומר אליסון זכר אותה והזמין אותה למכון רויאל קריק? הדברים נעשו אפילו יותר לא יאמנו. נראה ששון קיבל את המציאות הזו, אבל עדיין היה קצת ספקן. "גם אם את מכירה את מר אליסון, איך אליסון ידע שאת הולכת להירשם?" ניקול הביטה הצידה על שון, והבעתה אמרה לו שזה עניין של מה בכך. "התקשרתי אליו כשאבא ואמא אמרו לפני שלושה ימים שהם הולכים לשלוח אותי למכון רויאל קריק." ממבטה הקפוא של ניקול עלתה קצת יהירות. זה נתן את הרושם שמר אליסון עומד לרשותה. "מר אליסון שלח לי הזמנה בדוא"ל באותו יום, אבל עדיין ביקשתי ממנו להתקשר היום כדי ליידע את המשפחה שלי, ובכך לחסוך לכם דאגה רבה מדי לגביי." עיניה של ניקול סקרו את קארן ודמיאן. קארן חשה נבוכה ולא יכלה לומר מילה. גם דמיאן התבייש, מכיוון שניקול יכלה להיכנס למכון רויאל קריק בעצמה, ובכל זאת הוא פעל בחוסר רצון, מה שהפך אותו לבדיחה מוחלטת. שון הביט בפניהם של דודו הראשון ואשתו, ודודתו השנייה עם נגיעה של ניצחון בעיניו. ואז הוא העמיד פנים שהוא נבוך ושאל, "את ממש שובבה, ניקול; יש לך את מספר הטלפון של מר אליסון. למה לא אמרת את זה קודם? דודה שנייה ודוד ראשון שברו את הראש בניסיון לעזור לך ממש עכשיו." דבריו של שון שוב דקרו את ההערכה העצמית של השניים, וגרמו לפניהם להאדים ולהלבין. ניקול הביטה בשון והשתתפה במשחק. "לא חשבתי שמכון רויאל קריק הוא בחירה טובה, אז לא סיפרתי. אבל מכיוון שדוד ראשון היה צריך לעבוד כל כך קשה כדי לעזור לי להשיג מקום שם, חשבתי שעדיף שאעשה זאת בעצמי." ניקול בחשה את תה החלב שלפניה, ויחסה העצבן את דמיאן. כל ילד במשפחת רידל היה רגיל להסתמך על עזרתו כדי להכניס אותם למכון רויאל קריק, ולא ציפה שילדה תיתן לו סטירת לחי. "חחחח, טוב, את באמת הנכדה שלי, כל כך רגועה. אתם כל הזקנים לא טובים כמו הילדה הזו." מר רידל האב צחק וסתר את כל הזקנים. אף אחד ליד השולחן לא העז לומר מילה. מר רידל האב לא יכול היה לתאר כמה הוא שמח. הוא לקח את ההובלה והתחיל לאכול. "אוקיי, מכיוון שניקול הסדירה את עניין בית הספר שלה, בואו נאכל עכשיו." כשמצאו את הרגע הזה להצלת פנים, כולם אכלו במהירות. בפעם הראשונה, גלוריה לא יכלה לתאר כמה היא שמחה כי בפעם הראשונה היא יכלה להרגיש כל כך גאה מול כולם. "לחיים, ניקול." היא הרימה כוסית לבתה. היא ודניאל חיו בצילם של האחים האחרים במשך שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהם הרגישו כל כך מוצדקים וגאים. דניאל סוף סוף יכול היה להרים את ראשו, שכן בתו גורמת להם היום להיות גאים. מאז, אף אחד לא העז לזלזל בגלוריה ובדניאל, וגם קארן נרגעה מאוד. אחרי ארוחת הערב, מר רידל האב עלה למעלה. דמיאן, שהרגיש נבוך מכדי להישאר, עקב אחרי מר רידל האב למעלה וחזר לחדר העבודה שלו. דילון וקארן גם קמו. אבל לפני שעזב, דילון אמר לדניאל במבוכה, "אתה יודע שלקארן מעולם לא היו מילים עדינות. בבקשה אל תשים לב."