אם ניקול הייתה מצליחה להתקבל לתיכון של מכון רויאל קריק, היא הייתה תלמידת כיתה י"א כמוה. מה אם הן היו באותה כיתה? המחשבה הזו גרמה לנורה לבחילה. "אל תדאגי; אני לא אתן לאבא ואמא לדאוג בגלל זה. אני יכולה להתקבל למכון רויאל קריק לבד," ניקול הגיבה באדישות. "מה?" נורה הייתה המומה. "איך את מתקבלת לבד?" היא הייתה רק תלמידת תיכון מהכפר, והיא אמרה שהיא יכולה להתקבל למכון רויאל קריק? האם זה לא היה רק התרברבות? "את לא צריכה לדאוג לגבי זה." זה היה מעייף לתקשר עם אדם כזה. החיוך של ניקול נעלם מפניה, והיא עלתה ישר למעלה. נורה הסתכלה על גבה של ניקול, עיניה מלאות זעם. "אני רוצה לראות איך את, ילדת כפר, יכולה להתקבל למכון רויאל קריק." למחרת היה סוף השבוע. ניקול קמה מוקדם לריצת בוקר. זה היה ההרגל שלה במשך שנים רבות. אחרי ריצת הבוקר, היא מצאה מקום שקט והחלה לתרגל את כישוריה. היא הייתה צריכה תרגול מתמיד כדי לשמור על כישוריה במצב מעולה. השעה הייתה כמעט שבע כשהיא חזרה. ברגע שנכנסה בדלת, נורה ראתה שגלוריה ודניאל כבר חיכו לה, ונורה גם עמדה לידם. "איפה היית? אבא ואמא דאגו לך כשראו שאת לא פה." נורה ראתה את ניקול מתקרבת ודיברה כדי להאשים אותה מראש. ניקול קימטה את מצחה בחוסר הבנה. "פשוט יצאתי לריצת בוקר. יש משהו דחוף?" גלוריה נרגעה. "לא פלא. פעילות גופנית היא אכן הרגל טוב." אבל נורה לא הייתה מקבלת את זה בקלות כתשובה. "לא משנה מה עשיתי קודם, הייתי מספרת לאבא ואמא מראש כדי שהם לא ידאגו לי. את צריכה להתחשב ברגשות של אמא, את יודעת?" נורה החזירה את הנושא לדיון בלי מאמץ. "כולכם עוד לא קמתם כשיצאתי להתעמלות בוקר. חוץ מזה, אמרתי למשרת המשפחה." ניקול הסתכלה באדישות על נורה, ורצתה לראות אילו האשמות נוספות נורה יכולה להטיח בה. "אבל—" "זה רק עניין קטן. אין צורך לעשות מזה עניין גדול. בואו כולנו נשב ונאכל ארוחת בוקר." דניאל קטע לפתע לפני שנורה יכלה להמשיך. פניה של נורה השתנו באופן דרמטי. בעבר, היא נהגה להתבדח ככה, לקטר על אחיה על כך שהם גורמים להוריה לדאוג להם, ואביה מעולם לא נזף בה ככה. אבל הכל השתנה אחרי שניקול חזרה. נורה, שנפגעה, אמרה לפתע, "האם אבא חושב שאני חטטנית? אבל אני עושה את זה כל הזמן. עשיתי משהו לא בסדר?" נורה נולדה עם פנים מקסימות ונראתה מעוררת רחמים ברגע שעיניה התמלאו דמעות. דניאל לא יכול היה שלא לתהות אם הוא אמר דברים בחריפות רבה מדי. אבל לניקול, שעמדה בצד, נמאס מהמשחק של נורה. "עשית את הדבר הנכון, אבל אני לא העתק שלך." מה שניקול אמרה גרם לדניאל וגלוריה לזכור שהם חייבים לקבל את ההבדל בין ניקול לנורה. "ניקול צודקת. אמא לא תתייחס אלייך כאל העתק של אף אחד, כל עוד את שמחה להיות עצמך." גלוריה הושיטה יד כדי לעזור לניקול לסדר את פאותיה. היא רק רצתה שהבת שלה תהיה מאושרת, ושום דבר אחר לא משנה. אבל כל זה נראה אחרת בעיניה של נורה. לפני זה, היא הייתה מנסה לעשות כמיטב יכולתה, מנסה לרצות את גלוריה ודניאל בכל מה שעשתה, מכיוון שפחדה שחיים טובים כאלה יהיו רק חלום. כשהחלום יסתיים, היא תחזור לימים הקשים הקודמים. עכשיו, הפחדים שלה התגשמו. הבת הביולוגית שלהם חזרה, והם פינקו את ניקול, לא משנה מה היא עשתה. אבל מה איתה? האם כל המאמצים הקודמים שלה היו לשווא? נורה הרגישה אומללה ולא טרחה יותר לשמור על תדמיתה כאחות גדולה טובה. היא הסתובבה ואמרה, "אמא, אבא, תיהנו מהארוחה, אבל אני אצטרך לעלות למעלה קודם." "נורה..." גלוריה ניסתה לעצור אותה, אבל דניאל עצר אותה, וסימן לה לדאוג לרגשות של ניקול. מפחדת שניקול תרגיש מוזנחת, גלוריה נשארה והסתכלה על ניקול. "תראי את עצמך, את ספוגת זיעה. לכי להחליף בגדים, ואז תרדי לארוחת בוקר." "בסדר." ניקול גם לא רצתה להקשות על חייהם של הוריה, אז היא הסתובבה ועלתה למעלה. כשראו ששתי הבנות הלכו, דניאל אמר, "האם את יודעת עכשיו למה אבא ביקש ממך לשלוח את נורה מוקדם יותר?" אף אחד הוא לא קדוש. מול הבת שלהם, שאבדה להם במשך שנים רבות, והבת המאומצת, שנשארה איתם ונהנתה מחיים טובים במשך שנים רבות, באופן בלתי נמנע, תהיה העדפה וחוסר איזון. מה שאדון רידל האב ניסה לעשות היה להגן על שני הצדדים. הוא לא רצה לראות את מערכת היחסים בין משפחת רידל לנורה של כל כך הרבה שנים מסתיימת בשבירה. "עכשיו אני יודעת." עצב מילא את עיניה של גלוריה. ככל שנורה תישאר יותר, כולם יהיו עצובים יותר. אחרי ארוחת הצהריים, גלוריה הביאה את ניקול ללכת לקניות בקניון. מכיוון שלניקול היו כל כך מעט חפצים. גלוריה פחדה שניקול מתחשבת ועקשנית מדי, ולא רוצה לבקש שום דבר. היא לא רצתה שניקול תרגיש שמטפלים בה בצורה לא הוגנת. נורה גם התלוותה אליהן. ברגע שנכנסו לקניון, נורה אספה בשמחה בגדים ותיקים כאילו שכחה לחלוטין ממה שקרה בבוקר. "אמא, את חושבת שאני נראית טוב בשמלה הזאת?" "בהחלט. ניקול, למה את לא בוחרת משהו לעצמך?" גלוריה עדיין זכרה את מה שקרה בבוקר, ופחדה להזניח את נורה תוך כדי התעלמות מניקול. היא הייתה צריכה לשמור על איזון עדין. ניקול, שידעה שגלוריה נתפסה בין הפטיש לסדן, ביקשה ממנה ללוות את נורה בזמן שהיא דפדפה בבגדים בחנות לבדה. היא תמיד אהבה דברים פשוטים אך הגונים, אבל הבוטיק הזה שנורה הגיעה אליו מכר בגדים ראוותניים. אז, ניקול רק דפדפה לזמן קצר ואמרה, "אמא, אני רוצה ללכת למקום אחר."