ביום גשום בספטמבר, טפטוף לחלח עיירת הרים ושטף את רחובות האבן בניחוח אדמתי מרענן באוויר. נערה בת שמונה עשרה הייתה בדרכה למשרד המנהל בתיכון היחיד במרכז העיר. היא התלבשה בצניעות, אך זה לא הסתיר את העובדה שהיא יפה. עם זאת, עיניה חסרות ההבעה גרמו לה להיראות זעופה ובלתי נגישה. "מר ברט, הנה ניקול." מחנכת הכיתה, גברת מילס, הובילה את ניקול. ניקול וואלאס הביטה בה בהפתעה מסוימת, ותהתה מדוע גברת מילס הייתה פתאום כל כך נחמדה אליה. גברת מילס הייתה מישהי שהעניקה חשיבות רבה לרקע משפחתי בבחירת חברי ועד הכיתה. "תכניסו אותה." גם המנהל היה נרגש באותה מידה; אפילו קולו רעד מעט. ניקול צחקה לאט ברגע שנכנסה למשרד המנהל. התברר שזה בגללו. על ספת ה-VIP במשרד המנהל ישב גבר גבוה, לבוש חליפה יקרה, שנראה כמו איש חברה עילית, אך תווי פניו היו כמו שלה. ניקול בחנה את הגבר בדיוק כפי שהגבר בחן אותה. הוא תכנן בתחילה ללכת איתה לבית החולים לבדיקת DNA, אך כעת נראה שזה מיותר. היא הייתה העתק מדויק של אמה עם אותם תווי פנים עדינים ועור בהיר ועדין. היה קשה להסתיר את יופייה, גם אם התלבשה בצורה לא רשמית. אך הדבר הבולט ביותר היה עיניה. היא הייתה רק בת שבע עשרה או שמונה עשרה, אך היה רמז של קרירות בלתי נתפסת בעיניה. כשראה אותה בוהה בעצמה, ניקול קימטה את מצחה ושאלה, "מי אתה?" היא תמיד ידעה שהיא לא הנכדה הביולוגית של סבתה, והיא חשבה שיום אחד משפחתה הביולוגית תבוא לחפש אותה. היא חשבה שהוריה הביולוגיים יבואו. האיש הזה היה צעיר מדי. רמז לתסכול הבריק בעיניו העמוקות של הגבר, והוא אמר, "אני אחיך הבכור." "ניקול, מדוע מעולם לא הזכרת לנו שאחיך הוא המנכ"ל של תאגיד רידל בסן ג'וטו?" מר ברט לא יכול היה שלא לומר. ניקול גלגלה את עיניה בסתר; היא רק גילתה את זה, לעזאזל. לפני שלוש שנים, הוריה נפטרו בתאונת דרכים, ורק אז סבתה סיפרה לה את האמת - היא אומצה על ידם כשהייתה ילדה. לא פלא שהוריה המאמצים היו כל כך קרים אליה והשאירו אותה באזור הכפרי. לאחר מותם של הוריה המאמצים, סבתה רשמה אותה בלשכת הרווחה, והמתינה שמשפחתה הביולוגית תבוא להתאחד איתה. ניקול לא ציפתה שהיום הזה יגיע, тем более שאחיה הוא המנכ"ל של תאגיד רידל, שם מפורסם בסן ג'וטו. "אתה באמת אח שלי?" לניקול היה קשה להאמין לטוויסט כזה בעלילה. "כן, יש לך ארבעה אחים מלבדני," אמר הגבר בשם שון רידל בעדינות. "ארבעה?" ניקול קימטה את מצחה. התברר שהדברים רחוקים ממה שהיא דמיינה כל הזמן הזה. היא בקושי יכלה לדמיין איך זה יהיה иметь ארבעה אחים גדולים. זה כנראה יהיה רועש. כשראתה שניקול שקועה במחשבות, גברת וואלאס האם אמרה לשון בנימוס, "ניקול מופנמת יותר. היא זקוקה לזמן להסתגל. אני מקווה שלא אכפת לך." "גברת וואלאס, לא אכפת לי." שון קם בחיוך מנומס ואז הוציא קופסת מתנה מהתרמיל שלו. "ניקול, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. זה בשבילך." מר ברט קם במהירות וניסה להתחנף לניקול. "זה כל כך נחמד מצד אחיך, ניקול. את צריכה לקבל את המתנה. אני יכול לראות שאת ואחיך ממש קרובים. אנא זכרי את חברייך לכיתה ואותנו לאחר העברת בית הספר." כששמע את דבריו של מר ברט, פניו של שון נעשו קשות, והוא הציץ חזרה במר ברט ואמר באדישות. "מר ברט, תיכון אוק הגדול טיפח את אחותי כל כך הרבה שנים, ואנחנו נחזיר את הטובה בתרומת כסף לבניית הקמפוס." משפחת רידל לא תהיה חייבת לאף אחד תודה. עיניו של מר ברט נצצו. "זה נהדר! תודה לך, מר רידל." נדיבותו של אחיה הרשימה את ניקול, שבסופו של דבר קיבלה את המתנה מתוך נימוס. מר ברט ניהל עוד כמה שיחות חנופה לפני שהוא והמחנכת שלה ליוו אותם החוצה. רולס רויס חנתה מול בית הספר, מוקפת במכוניות יוקרה אחרות, שמשכה תשומת לב רבה. רג'ינה ווין נעצרה על ידי חברתה ברגע שיצאה ממכונית. "רג'ינה, הנה את!" היא גלגלה את עיניה לעבר חברתה, אך תשומת לבה הייתה נתונה לרולס רויס. "של מי המכונית הזאת?" כבת של חבר מועצת המנהלים של בית הספר, היא קיבלה את כל תשומת הלב כל הזמן עד היום, כשהגיע הרולס רויס הזה. "שמעתי שהמנכ"ל של תאגיד רידל הגיע לבית הספר שלנו." "תאגיד רידל?" רג'ינה חשבה, 'זה התאגיד הגדול ביותר בסן ג'וטו. אפילו אבא שלי לא הצליח למצוא דרך לעבוד איתם. מה הבחור מתאגיד רידל עושה כאן? משקיע בבית הספר המסכן הזה?' "לא, שמעתי שהוא בא לאסוף את אחותו." "לאסוף את אחותו?" רג'ינה הייתה המומה. "את בטוחה בכך? למה שמישהו ממשפחת רידל ירצה ללמוד בבית הספר הארור הזה?" בזמן ששני האנשים דיברו, מאחוריהם, המנהל וקבוצת מחנכים ליוו גבר גבוה וניקול לצאת מבית הספר. "רג'ינה, האיש הגבוה הוא המנכ"ל של תאגיד רידל," אמרה חברתה בקול רועד. רג'ינה הייתה נדהמת כשפנתה. אם האיש הזה היה המנכ"ל של תאגיד רידל, אז הילדה שלידו צריכה להיות אחותו. אבל הילדה הזאת התבררה כניקול, הבּוּמְפְּקִין שהיא הכי שנאה ובזה לה. פניה של רג'ינה השתנו באופן דרסטי. היא לא יכלה להאמין שניקול היא למעשה ממשפחת רידל.