לבסוף, כעבור עשרים דקות, הם הגיעו למכון רויאל קריק. מכון רויאל קריק היה בית ספר בן מאה שנה עם רקע מוצק, ארכיטקטורת הקמפוס שלו מלכותית עם שער מגולף באבן המאפיין את האסטואבורג. הוא נראה קלאסי והראה סימני גיל. כאשר המכונית חנתה במגרש החניה, שלושתם יצאו מהמכונית. ברגע שניקול הגיעה, היא הרגישה שיש בנות רבות שמסתכלות עליה בסתר. "בבקשה אל תשימי לב. אלה כולן מעריצות של קבוצת הכדורסל של בית הספר שבאו לתפוס הצצה לסמואל." ספנסר גלגל את עיניו לעבר סמואל בתיעוב. "מי אמר את זה? חלקן מעריצות של אגודת המוזיקה שלך." סמואל בהה בחזרה בלי להתנצל. ניקול לא ציפתה שהתאומים הרועשים האלה יהיו כל כך פופולריים בבית הספר. "ראיתי את נורה, אבל מי זאת הבחורה?" "האם היא יכולה להיות החברה של סמואל?" "אה? אני מקנאה בה שהיא הולכת איתם." בנות רבות פטפטו ביניהן. פניה של נורה החשיכו. האדם שקינאו בו לפני כן הייתה נורה, אבל עכשיו, ניקול קיבלה את כל אור הזרקורים. ניקול לא ציפתה שהאחים האלה יהיו כל כך פופולריים. היא סובבה את ראשה ואמרה, "ספנסר, סמואל, תודה שהבאתם אותי לבית הספר. אני אלך להירשם עכשיו." מכיוון שהזהות שלה הייתה ייחודית, מוטב שתשמור על פרופיל נמוך, ותפחית את החשיפה שלה. "אה, טוב." אמר סמואל, והצביע על הדרך עבור ניקול. בעזרת ההדרכה של סמואל, ניקול התרחקה במהירות משניהם. "אוף, ניקול הלכה בגלל המעריצות שלך." ספנסר לעג. "זה היה אתה," השיב סמואל, ולא רצה להישאר מאחור. נורה, שהעמידה פנים שהיא עדינה וצנועה, הסתכלה על שניהם ואמרה, "כמעט הגיע הזמן. אני אלך לשיעור עכשיו." "בסדר." השניים הגיבו וגם פנו ללכת. נורה נאנחה לרווחה והלכה לשיעור שלה. היא הייתה סקרנית, ולא ידעה לאיזה שיעור ניקול תלך. אבל אם לשפוט לפי הציונים של אותה כפרית, היא הייתה בטוחה שניקול תשובץ לכיתה ו'. בזמן הזה, ניקול הגיעה למשרד של המחנכת כדי לדווח על עצמה. היא הציגה את עצמה עם כניסתה למשרד. "שמי ניקול. אמרו לי על ידי מר אליסון לדווח לבית הספר היום." "את ניקול?" המחנכת, גברת פארל, מיד פרצה בחיוך. "מר אליסון הורה לי לשבץ אותך לכיתה הטובה ביותר. שתי המורות של כיתות א' וב' יהיו כאן מאוחר יותר. את יכולה לבחור את המורה שלך." ניקול הייתה קצת מופתעת, ולא ציפתה שמר אליסון יהיה כל כך מתחשב, וייתן לה את החופש לבחור את המורה שלה. היא באמת הייתה מוחמאת. גברת פארל בחנה אותה והופתעה בשקט. על פי הרשומות, ניקול הייתה ממשפחת רידל. מר אליסון לא היה נלהב לגבי הילדים הראשונים של משפחת רידל. חייב להיות משהו נוסף בילדה הקטנה הזאת ממה שנראה לעין. לא עבר זמן רב ושתי מורות דפקו על הדלת ונכנסו. הראשונה שנכנסה לבשה חולצה לבנה וחצאית אדומה. היא מיהרה לגברת פארל ליד השולחן בלי לשים לב לניקול. "לא סיימת לדבר בטלפון, גברת פארל. אמרת שתשימי תלמידת מעבר מהכפר בכיתה שלי?" "גברת אמרסון, התלמידה נמצאת ממש כאן." גברת פארל קרצה לה. גברת אמרסון הסתכלה לאחור ונבהלה כשראתה את ניקול. הילדה נראתה צעירה יותר מרוב התלמידים בכיתה שלה. אבל היא הייתה יפה עם זוג עיניים עמוקות, בהירות ואנרגטיות. היא לא הייתה נחותה בשום צורה מכל הבנות ממשפחות עשירות. "זו... זו התלמידה שאת מעבירה לכיתה שלי?" אם זה לא היה בגלל שהיא שאלה את גברת פארל לפני כן מאיפה ניקול הגיעה, היא לא יכלה באמת לדעת שניקול הגיעה מהכפר. "נכון, זו ניקול. ניקול, אלה גברת אמרסון ומר קנדי." הגבר שהרכיב משקפיים ונכנס מאוחר יותר, גם הוא נראה מופתע כשראה את ניקול. אבל הוא היה רגוע יותר מגברת אמרסון. "שלום, אני המחנך של כיתה א' של כיתה י"א. את יכולה לקרוא לי מר קנדי." "שלום, נעים להכיר אתכם שניכם." ניקול הנהנה בראשה קלות ובחן. גברת אמרסון אהבה את ניקול בגלל המראה שלה, אבל כשחשבה על העובדה שניקול הגיעה מהכפר, היא דאגה לגבי הציונים שלה. כיתה ב' הפסידה לכיתה א' בסמסטר הראשון מבחינת ציונים כוללים, ויהיה פרס למורה מצטיין במחצית השנייה של הסמסטר. היא לא יכלה להרשות לעצמה שאף אחד יגרור את הציון הכולל של הכיתה שלה. מכיוון שמה שהיא אמרה כבר היה די פוגעני, גברת אמרסון יכולה גם להיות גלויה. "גברת פארל, עכשיו פגשתי את התלמידה. יש לנו חמישה תלמידים יותר בכיתה ב' מאשר בכיתה א', ובאמת אין לי אנרגיה לטפל בכל כך הרבה תלמידים. תן למר קנדי לקחת אותה." מר קנדי הרים את משקפיו על אפו וחייך לגברת אמרסון. "מה את אומרת? את צעירה ויכולה, וזו הסיבה שהבית ספר משבץ לך יותר תלמידים. אני מבוגר ואין לי ניסיון בטיפול בתלמידי מעבר. את האדם הנכון לקחת אותה." "אתה... מר קנדי, אתה לא יכול תמיד לומר דברים חסרי אחריות כאלה בגלל שאתה מבוגר, נכון?" "אני לא. אמרתי את זה מתוך כוונה טובה. שמעתי שהיא קיבלה ציונים גבוהים ביותר בכפר. את לא צריכה לדאוג לגבי גרירת התוצאות הכוללות של הכיתה שלך." מר קנדי חשף ללא טקס את הצביעות של גברת אמרסון כשנאשם בחוסר אחריות. "אתה—" גברת אמרסון נראתה סמוקה ולא הצליחה למצוא מילה להגיב. "טוב, לא קראתי לכם שניכם כאן כדי לבקש את דעתכם." גברת פארל הסתכלה על ניקול בחיוך. "ניקול, מר אליסון אמר את זה—תבחרי איזה מורה ואיזו כיתה שאת אוהבת." "מה?" גברת אמרסון ומר קנדי היו פעורי עיניים.