דניאל מעולם לא ראה את דילון מתחנף אליו במשך כל השנים האלה, אז הוא העמיד פנים שהוא עליז. "זה בסדר. כולנו משפחה." אבל קארן בהתה בהם בזעם. "מאחר שניקול נכנסה לתיכון של מכון רויאל קריק, מוטב שלא תבזה את משפחת רידל עם תוצאות עלובות." אז מה אם ניקול נכנסה למכון רויאל קריק? היא עדיין תהיה בושה למשפחת רידל אם היא לא תוכל להראות תוצאות. הבעתה של גלוריה השתנתה בעדינות, אבל היא התאזרה באומץ ואמרה, "אנחנו נוודא שניקול תספק את הסחורה. חוץ מזה, מר אליסון הולך לטפל בה. אל תדאגי, קארן." הבעתה של קארן התכה מיד, מכיוון שהיא לא ציפתה שגלוריה תעז להשיב לה. כשראה את המצב, דילון מיהר קדימה ומשך את קארן משם, ואמר, "נעשה מאוחר עכשיו. תזדרזו. אנחנו צריכים ללכת." דניאל וגלוריה הסתכלו זה על זה ולא יכלו שלא להרגיש גאים בבתם. כשחזרו הביתה, דניאל שיבח את ניקול ואמר, "באמת גרמת לנו להיות גאים היום." דניאל זכה ליחס משפיל במשפחה במשך כל כך הרבה שנים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש כל כך גאה. זה היה מספק במיוחד בכל פעם שהוא חשב על פניה האדומות של קארן. קארן התעללה בגלוריה כל הזמן הזה, והפעם, הגיע תורה לטעום את התרופה שלה. נורה בדיוק ירדה למטה וחשה שמשהו לא בסדר כששמעה זאת. "אבא, מה גרם לך להיות כל כך שמח?" הם היו צריכים לחזור בתסכול כשניקול לא הצליחה להתקבל למכון רויאל קריק. למה הם שיבחו את ניקול במקום זאת? כשראה שאביו שמח, שון סיפר בקצרה לנורה מה קרה ולא שכח להסתכל על ניקול. "ניקול היא כוכבת המזל של המשפחה שלנו." נורה הייתה פעורת עיניים. "מר אליסון הזמין אותה?" מה קורה פה? למה מר אליסון הזמין את ניקול לבית הספר אם הם נפגשו רק פעם אחת? "גם אנחנו לא ציפינו לזה, אבל מר אליסון שלח לניקול הזמנה במייל, וביקש ממנה להתייצב בבית הספר מחר." בהתחלה, נורה רצתה לראות את ניקול מושפלת. אבל ניקול לא סבלה משום מבוכה. במקום זאת, היא גרמה לעצמה לבלוט. נורה מיד נשכה את שפתה התחתונה והסתכלה על ניקול בזעם. זה באמת הפתיע אותה שהבחורה הכפרית הזו כל כך מסוגלת. היא ממש זלזלה בה. "מזל טוב." עמוק בפנים, נורה הייתה ממש נסערת, אבל היא עדיין העמידה פנים שהיא מברכת. ניקול התעלמה ממנה ואמרה בנימוס להוריה, "אבא, אמא, אני עייפה. אני אעלה למעלה עכשיו." "לכי לנוח." אמרה גלוריה בחיבה. ניקול הורידה את ראשה והלכה, ולא שמה לב ששון מסתכל עליה בעיניו העמוקות. נראה שיש יותר מאחותו הזו מהכפר ממה שנראה לעין, הוא חשב. זה היה בוקר שטוף שמש ביום שלמחרת. ניקול קמה מוקדם לצאת לטיול. כשחזרה מאימון אומנויות לחימה, היא ראתה עוד שני אנשים בסלון. השניים היו לבושים בצורה שונה, אבל פניהם נעשו מאותו תבנית. "זו אחותנו?" כשראה את ניקול, הנער בחליפת ספורט קם וניגש ללמוד את ניקול, כאילו הייתה איזשהו יצור מוזר. ניקול גם למדה את הנער, שנראה בערך בגילה, אתלטי ושמשי. "ניקול, זה שמואל, אחיך החמישי." שון ראה שהתנהגותו של שמואל קצת גסה ולחץ יד על כתפו כדי לומר לו להתנהג. "אחי החמישי?" ניקול הסתכלה על הנער, שהיו לו פני תינוק ונראה כמו נער מתבגר. ובכל זאת היא הייתה צריכה לקרוא לו אחיה. "הקול שלך נשמע כל כך מתוק. בואי נאמר את זה שוב." שמואל היה שובב ושובב. "שון, שמואל צריך קצת מכות טובות. תעשה את זה." בשלב זה, נער אחר שישב על הספה דיבר. "אל תעשה את זה, שון. לא עשיתי כלום!" שמואל מיהר לבקש סליחה. שון טפח לו על הכתף. "אין לי זמן לזה. אני צריך ללכת לעבודה עכשיו. אתה תטפל באחותך ותשלח אותה לבית הספר. הבנת?" "כן אדוני!" שמואל קם ונתן לשון הצדעה. חיוך עלה על שפתיה כשניקול גילתה שהאח החמישי הזה שלה מצחיק. ניקול זיהתה את הילד שישב על הספה ונראה כמעט בדיוק כמו שמואל. "זה בטח אחי הרביעי, נכון?" גלוריה סיפרה לה שהאחים הרביעי והחמישי שלה הם תאומים. מאחר ששמואל היה החמישי, זה בטח הרביעי. "חכם." אחיה הרביעי חייך. שמו היה ספנסר, שגם לו היה חיוך שטוף שמש אבל עם אישיות אמנותית נוספת, שהייתה שונה לחלוטין משמואל. "שנינו בכיתה י"ב במכון רויאל קריק. אבא ואמא אמרו שאת לא מכירה את בית הספר וביקשו מאיתנו לקחת אותך להתייצב בבית הספר." "בסדר, אז. אני אעלה למעלה ואתלבש." ניקול הנהנה ועלתה למעלה. "נראה שניקול לא ידידותית. נורה יותר טובה." שמואל גירוד את החלק האחורי של ראשו במבוכה. שון בהה בו ואמר, "אבל נורה היא לא אחותך הביולוגית." ואז הוא הלך. שמואל מצמץ והסתכל על ספנסר. "שון כועס?" "מה אתה חושב?" ספנסר גלגל עליו את עיניו כי שמואל שאל את המובן מאליו. כשניקול ירדה שוב למטה, ארוחת הבוקר כבר החלה. דניאל, גלוריה ונורה גם נכחו. "ספנסר, שמואל, אתם שניכם לא חזרתם הרבה ימים. אני כל כך מתגעגעת אליכם." נורה ליטפה אותם בכוונה מול ניקול. שמואל לא יכל שלא לחייך. "עדיין נורה היא זאת שאוהבת אותי." "אהם!" ספנסר ראה את ניקול יורדת וסימן במהירות לאחיו הטיפש.