שמואל היה המום בהתחלה, אבל כשראה את ניקול רק אז הבין שאמר שוב את הדבר הלא נכון. הוא נראה נבוך והחליף נושא בבוטות. "ניקול יפה. אני יכול לראות כמה פופולרית תהיי בבית הספר." מה שאמר שמואל עורר קנאה בנורה. היא הסתכלה על ניקול, אך לא יכלה להכחיש שניקול בורכה ביופי ובגזרה טובה, בעוד היא עצמה נראתה הרבה יותר רגילה. דניאל הבחין במלנכוליה של נורה והרהר לרגע לפני שאמר לשמואל במבט זועף, "עדיף שתשתוק אם אתה לא יודע מה לומר." שמואל, שקיבל נזיפה, הוריד במהירות את ראשו והמשיך בארוחת הבוקר שלו. דניאל פנה אז לנורה. "מכיוון שאת לא קרובת דם לאחים שלך, שמרי מרחק מהם, ואת כבר לא יכולה להיות כל כך עקשנית כמו בפעם האחרונה." פניה של נורה החווירו לאחר שקיבלה נזיפה. היא הרגישה פגועה והורידה את ראשה. "הבנתי. אני לא אהיה עקשנית בפעם הבאה." אבל כאב לשמואל לראות זאת. "אבא, גם אם נורה אינה אחותנו הביולוגית, חיינו יחד כל כך הרבה זמן. מבחינתי, כל עוד נורה מתייחסת אליי כאח שלה, אני תמיד אהיה אח שלה." שמואל דיבר מתוך עקרון, והפתיע את דניאל וגלוריה כאחד. ספנסר לא יכול היה שלא להצמיד את כף ידו לפנים כששמואל אמר שוב משהו טיפשי. "שמואל..." נורה הסתכלה עליו, והרגישה נרגשת. הוא כנראה היה היחיד שעדיין דאג לה. בדיוק כשדניאל עמד לדבר, גלוריה הנידה לו בראשה, ואז הסתכלה על שמואל. "אתה צודק. נורה חיה איתנו כל כך הרבה זמן. למרות שהיא לא קרובת דם שלנו, היא עדיין אחותך." "אמא..." עיניה של נורה התמלאו דמעות. אפילו ליבו של ספנסר התרכך במידה מסוימת. בסופו של דבר, מה נורה עשתה לא בסדר? לא שהיא התחזתה בכוונה לניקול. זה היה סימן הלידה מאחורי אוזנה שהיה דומה מדי לזה של ניקול. "אבא, אמא, אני שבעה." ניקול לא התעניינה בדברים שקשורים לנורה. לאחר שלקחה כמה ביסים, היא תכננה לעזוב. "ספנסר, שמואל, אני אחכה לכם בסלון. תתקשרו אליי כשתסיימו את ארוחת הבוקר שלכם." עם זאת, היא הסתובבה והלכה. שמואל לא יכול היה שלא להסתכל אחורה על ספנסר ושלח לו מבט שאמר, "אני לא מאמין שהיא כל כך רגועה." ספנסר גם הרגיש שניקול רגועה מדי בשביל להיות בת שמונה עשרה. היא לא הראתה שום רגש כשפגשה את נורה. עד מהרה, ארוחת הבוקר הסתיימה. בתמיכתם של שמואל וגלוריה, נורה התחממה שוב עם שני אחיה. היא שוחחה וצחקה איתם כשהם הלכו לדלת עם תיקי בית הספר על כתפיהם. היא בדרך כלל הלכה לבית הספר לבדה. מכיוון ששמואל וספנסר חזרו היום, היא כמובן רצתה ללכת איתם. ברגע שהמכונית הגיעה, היא לקחה את ההובלה לקפוץ למושב האחורי וישבה עם ספנסר ושמואל. היא ציפתה לראות את ניקול מקנאה בה, אבל ניקול אפילו לא הסתכלה עליה ולא דאגה לגבי הקרבה שלה לאחיה כשנכנסה למכונית. "למה את לא מדברת, ניקול? את מרגישה שמתעלמים ממך?" נורה שאלה בכוונה. היא נראתה פגועה, כאילו ניקול טעתה שלא דיברה. "אין לי מה להגיד." נורה הייתה כל כך צדקנית. ניקול לא התעניינה בכל הדברים שלה. ספנסר גם חשב שניקול נסערת וניסה להרגיע את העניינים. "ניקול, בבקשה אל תיפגעי כי שמואל ונורה קרובים מאז שהיו קטנים. הם לא התכוונו להתעלם ממך." "זה נכון." שמואל הנהן במהירות, והרגיש גם הוא שעשה משהו לא בסדר. "אבל אני אהיה טוב אלייך מעכשיו והלאה. שמעתי את אבא ואמא אומרים שעברת הרבה בזמן שהיית בחוץ." נורה בהתחלה רצתה לגרום לניקול לקנא, ולא ציפתה ששמואל יעביר את תשומת לבו לניקול. ניצוץ של כעס הבהב בעיניה. ניקול לא הסתכלה לאחור, אבל ידיה היו קפוצות יחד, והיא העמידה פנים שהיא רגועה. "הבנתי." אף אחד מעולם לא דאג לה יותר מדי, אז היא לא ידעה איך להגיב לשמואל. אבל עמוק בפנים, היא חשה מגע של קרבה לאחיה התמים הזה. ספנסר חש הקלה לאחר ששמואל הסביר את עצמו. "תראו, ניקול היא לא אדם קטן, אז את ונורה לא צריכות להניח יותר מדי." נורה הרגישה מדוכאת לאחר שהואשמה בהנחה מוגזמת. במבט לאחור על ניקול השקטה, נורה יכלה רק להרגיש שמה שהיא עשתה זה עתה היה בדיחה - ניקול לא קינאה בה, אבל היא קינאה בניקול עד לשד עצמותיה. הייתה דממה לרגע, ואז שמואל אמר לפתע, "ניקול, שמעתי את אמא אומרת שכבר פגשת את שון וסטיב, אבל לא את סטנלי." ניקול הנהנה בלי לחשוב, "כן." כששמואל ידע שניקול באמת לא פגשה את סטנלי, הוא הפך נלהב. "סטנלי הוא נשיא אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה וסטודנט מצטיין. הוא קשוח." שמואל פטפט על סטנלי לאורך כל הדרך, וניקול הקשיבה לו והפכה סקרנית לגבי שלושת האחים האלה.