הארווי צעד לאיטו. כל העיניים היו נשואות אליו, אך הוא לא היה מודע לכך, תמיד עם חיוך על פניו. נדמה היה שהשמש עדינה כשהיא זרחה על פניו, והתייחסה לאדם מושלם שכזה כאילו אפילו האור מחבב אותו. כשסוף סוף התרחק אל האופק, אנשים מאחוריו קראו, "אכן בסגנון הארווי – אף אחד לא יכול להתקרב כשמדובר בנדיבותו." "הוא בנו של משפחת אליסון, לא בן של עשירים חדשים כמו אחרים בבית הספר, אלא אציל אמיתי. הוא בליגה אחרת לגמרי.