נקודת מבט של אווה חזרנו לעיר, ישר לאחוזה המשפחתית. ישבתי במושב האחורי, בוהה בטלפון. בהיתי בתמונה של בלה זמן רב. ליבי התכווץ. החיוך הקטן הזה על פניה. במהירות נעלתי את הטלפון והשלכתי אותו בחזרה לתיק שלי. שום הסחות דעת. זו ההבטחה שהבטחתי לעצמי. אפילו כשחזרתי לבית החולים כשטיפלתי בריימונד, המחשבה הזו לא הפסיקה לבוא - אני הסיבה שהילד הזה נגמר ככה. אם לא אני, הוא לא היה עובר את התאונה המטופשת הזו. הוא ל