מנקודת המבט של בלה: כשיצאנו מאולם המוזיקה, אדם פנה אליי במבט רך ומופתע. "וואו," הוא אמר, הניע את ראשו קלות. "לא ידעתי שאת כל כך טובה בפסנתר. יש לך גם קול יפה." משכתי קצת בכתפי, מנסה לשחק אותה קולית, אבל הרגשתי שקצוות שפתיי נמשכות לחיוך גאה. "נו, אני טובה," אמרתי, משליכה את השיער לאחור בביטול. "הכל בזכות אבא שלי. הוא קנה לי פסנתר מגיל צעיר." נופפתי בידי באוויר כאילו חתמתי על אוטוגרף או משהו. ג'סיקה