ריימונד - נקודת מבט קפצתי על המיטה שלי, פולט אנחת תסכול. הפנים של אווה לא עזבו את מחשבותיי – הדרך שבה היא הסתלקה קודם לכן, גבה זקוף, אבל העיניים שלה, אני אפילו לא יכול לתאר את המבט הזה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. "אידיוט!" טפחתי על הלחיים שלי בחוזקה, מנסה להוציא את עצמי מזה. מה בכלל עשיתי? הבאתי את האקסית חסרת הבושה שלי לכאן? בשביל מה? לגרום לאווה לקנא? נאנחתי, מתיישב ומעביר יד בשיער שלי. "זה היה כל כך טיפשי, אני לא מאמין שאווה ראתה אותי מתרועע עם השרמוטה הזאת," מלמלתי לעצמי. היכיתי במצח שלי עם כף היד שלי. נהגתי להיות טוב יותר מזה. אמרתי לעצמי שוויתרתי על אהבה לפני הרבה זמן. כל אישה שפגשתי דאגה רק לכסף שלי. אף אחת מהן מעולם לא דאגה לי. הפסקתי להאמין באהבה אחרי זה. אבל אז, דניאל הביא את אווה למשרד שלי. ברגע שראיתי אותה, זה היה כאילו משהו בתוכי התעורר. רק לראות את הפנים שלה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי שנים. אווה הייתה האהבה הראשונה שלי. היא האישה היחידה שגרמה לי אי פעם להאמין שאהבה היא אמיתית. היחידה שאי פעם אהבה אותי בשבילי, לא בשביל הכסף או השם שלי. הכל התחיל עוד בתיכון. הייתי הפלייבוי הטיפוסי אז – פופולרי, שחצן, תמיד רודף אחרי כיף. אבל אווה הייתה שונה. היא לא ניסתה להרשים אותי או לרדוף אחריי. איכשהו, זה התחיל כבדיחה, כשניגשתי אליה כדי להוכיח נקודה לחבר שלי אז, אבל היא גנבה לי את הלב לגמרי. אבל הגורל הרס הכל. בליל הסיום שלנו, בלילה שלקחתי את הבתולין שלה, העולם שלי התהפך. אותה תאונת דרכים. קפצתי את האגרופים שלי כשהזיכרון פגע בי. התאונה הזאת הרסה את החיים שלי. ההורים שלי לקחו אותי לחו"ל לטיפול והסתירו הכל מכולם. הם לא רצו שהחדשות יהרסו את המוניטין שלהם. ביליתי שישה חודשים בתרדמת. עוד שישה חודשים מנסה לזכור מי אני בכלל. וכשהזיכרונות שלי סוף סוף חזרו, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה עליה – אווה. חזרתי ישר הביתה וחיפשתי אותה בכל מקום. קיוויתי שאני אתקל בה ברחוב או באחד ממפגשי המחזור שלנו בתיכון. אבל לא משנה כמה חיפשתי, היא לא נמצאה בשום מקום. כל מה ששמעתי זה שההורים שלה מתו ואף אחד לא ידע לאן היא נעלמה. היא נעלמה, בדיוק ככה. ועכשיו, היא חזרה. היא עומדת מולי שוב, אבל זה לא אותו הדבר. היא שומרת על מרחק, מתנהגת כאילו אני לא אומר לה כלום. האם זה בגלל שהיא נשואה עכשיו? אולי בעלה לא נותן לה לבטא את עצמה. אבל מצד שני, למה אישה נשואה תסכים לסוג כזה של חוזה? או שהיא גרושה? שאלתי את דניאל עליה כל כך הרבה פעמים, אבל הוא לא נותן לי שום תשובות. הוא פשוט מתעלם מזה בכל פעם שאני מנסה. קמתי מהמיטה והלכתי לשולחן העבודה שלי. פתחתי את המגירה התחתונה והוצאתי תמונה ישנה. זה היה מתיכון, תמונה של שנינו. היא חייכה כל כך בבהירות, העיניים שלה מלאות אושר. עמדתי לידה, מחייך כמו האידיוט השחצן שהייתי פעם. העברתי את האצבע שלי על הפנים שלה בתמונה, חיוך קטן זוחל על השפתיים שלי. "אווה," לחשתי בשקט. רק להגיד את השם שלה גרם לחזה שלי להתכווץ. היא הייתה האישה היחידה שאי פעם גרמה לי להרגיש אהבה אמיתית. ועכשיו שהיא חזרה, אני לא יודע אם אני אי פעם אחזיר אותה. --- היום שלמחרת הגיע מהר יותר ממה שציפיתי. הגיע הזמן להכריז על מערכת היחסים המזויפת שלנו. אבל לפני זה, הייתה ארוחת ערב מתוכננת באחוזה המשפחתית כדי להציג את אווה בפני כולם. עצרתי מחוץ לדירה של אווה, מציץ בשעון. היא לא גרמה לי לחכות הרבה זמן. הצליל של העקבים שלה הדהד כשהיא יצאה מהבניין, והנשימה שלי נעתקה לשנייה. היא הייתה מהממת בשמלה פשוטה וצמודה שהדגישה את הגזרה שלה בדיוק, השיער שלה נופל בגלים רכים. היא נשאה את עצמה בביטחון שאיכשהו גרם לה להיראות אפילו יותר אלגנטית. יצאתי במהירות והקפתי כדי לפתוח לה את דלת המכונית, אבל אווה התנהגה כאילו היא לא ראתה את זה. במקום זאת, היא הלכה לצד השני ופתחה את הדלת בעצמה, מחליקה לתוך מושב הנוסע מבלי לומר מילה. עמדתי שם לשנייה, היד שלי עדיין על הידית. מנענע בראש, חזרתי חזרה ונכנסתי. הנסיעה הייתה שקטה, המתח כמעט חונק. המשכתי להציץ בה מזווית העין שלי, אבל היא בהתה ישר קדימה, ידיים שלובות כאילו היא מנסה לבנות חומה בינינו. ** זו הייתה הקלה כשסוף סוף הגענו לאחוזה המשפחתית. נעבור קדימה לארוחת הערב. חדר האוכל היה מפואר, כרגיל, השולחן הארוך מעוטר בכלי כסף וסידור פרחים מרכזי של פרחים טריים. סבתא שלי, תמיד עליזה, הייתה הראשונה לברך את אווה. "אוי, את אפילו יותר יפה ממה שריימונד תיאר!" היא אמרה, מושכת את אווה לחיבוק. אווה התקשחה לרגע, ברור שהופתעה, אבל אז חייכה בנימוס. "תודה, גברת...," ענתה אווה. "תקראי לי סבתא," היא קטעה אותה, העיניים שלה נוצצות. "את כמעט משפחה עכשיו!" אבא שלי נתן לאווה קידה מכובדת. "נעים מאוד להכיר אותך, אווה. ברוכה הבאה." אבל האווירה השתנתה כשאימא החורגת שלי והאח החורג שלי - דזמונד נכנסו. הביטויים הקרים שלהם היו בלתי אפשריים לפספס. הם ישבו ליד השולחן בלי לומר הרבה, מדי פעם מחליפים מבטים שהבהירו את חוסר שביעות רצונם, למה אני מצפה, אף אחד לא מצפה שג'ק כמוני יציג ארוסה, והאמא החורגת שלי שונאת אותי בזמן שאני גם שונא אותה, היא הייתה המאהבת של אבא שלי לפני שאמא שלי נפטרה פתאום, והיא עברה לגור אחרי מות אמא שלי יחד עם הבן שלה, שמתברר שהוא אח שלי בדם, וזו אחת הסיבות שאני לא יכול לראות אותו יורש... ובכל זאת, סבתא שמרה על מצב הרוח קליל, משוחחת ומספרת בדיחות. "אז, אווה, את מוכנה לשטויות של ריימונד? הוא תמיד היה בלגן, את יודעת." אווה חייכה, השמירה שלה יורדת קצת. "אני אנסה כמיטב יכולתי לעמוד בקצב." התאומים, בני הדודים הצעירים שלי, פקולייר ופריסילה הצטרפו להקנטה, נהנים בבירור מהנוכחות של אווה, ואווה שיחקה את התפקיד שלה בחוכמה, היא פשוט נותנת את כל הוויבים של כלת, והיא גם קוראת לי "מותק", נוגעת בלחיים שלי, בזמן שהיא וסבתא צוחקות ומקניטות. "את יודעת, את מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר. תמיד מהירה עם תגובה." אמרה סבתא. אווה צחקה בשקט וענתה, "הבת שלי אמרה לי פעם את זה—" המילים נתלו באוויר כששקט השתרר בחדר. האם אווה פשוט אמרה "הבת שלי".... בהיתי בה, העיניים שלה התרחבו כשההבנה פגעה בה. היא קפאה, ידה רועדת, וכוס היין החליקה מידיה, מתרסקת על השולחן. כולם בהו, צליל הניפוץ של הזכוכית מהדהד בחדר. "התוכנית נהרסה" צעק גופי...