ארדן המשכתי לגרור את אוון משם בלי יעד סופי בראש, ממלמלת קללות מתחת לשפתי. רק כשמשך את ידו ממני עצרתי סוף סוף. נשמתי נשימה עמוקה ופניתי אליו. הוא לא אמר מילה, אבל יכולתי לראות בבירור את ההקלה בעיניו. עם זאת, העברתי את אצבעותיי בשיערי ועצמתי את עיניי, בניסיון לייצב את נשימתי. "את תמיד אמיצה ככה?" שאל, ושבר את השקט שנח סביבנו. חיוך קטן זחל על שפתי. "לא," מלמלתי, "לא ממש." "קשה להאמין," הוא השיב. "באמ