ארדן ברחתי מהבית כאילו אש רודפת אחריי. הרגשתי דחף לבכות, אבל לא רציתי לתת להם את הסיפוק לראות את הדמעות שלי. בדרכי החוצה, יכולתי לשמוע כמה מחברי הלהקה שלנו משוחחים ביניהם. "סוף סוף היא גילתה." "היא טיפשה שלא ראתה את זה." "אני אפילו לא יודעת למה היא נולדה למשפחה הזאת כשהיא בבירור חסרת כישרון." "כמובן, אלפא ג'קסון יבחר בסיינה. גם היא התקבלה לאקדמיית עילית." עם המילים שלהם, האיצתי את צעדיי והגעתי לחצר הקדמית שלנו. שם הרשיתי לעצמי לבכות. דמעות זלגו על לחיי כשנשמטתי על הדשא. כל הנשיקות, הסיפורים והזיכרונות המשותפים היו לשווא, הא? הוא רימה אותי במשך שנתיים שלמות רק בגלל שהוא רצה את הגוף שלי! כאילו השמיים רצו ללעוג לרגשותיי עוד יותר, הגשם ירד בחוזקה, והרטיב אותי תוך שניות. עם זאת, גם אז, לא יכולתי להרגיש דבר מלבד הכאב בתוך החזה שלי. רק כש הדלת נפתחה ואמי ראתה את דמותי הספוגה הבזיקה בי ההכרה. "ארדן!" היא קראה. "מה את עושה שם בחוץ? מהרי להיכנס. אם תחלי, אף אחד לא יטפל בך!" המילים שלה כאבו, אבל התרגלתי לזה. קמתי ונכנסתי לבית שלנו. אמא שלי עיוותה את פניה כשראתה את השטיח הרטוב. "אוי ויי," היא מלמלה. "למה את תמיד גורמת לצרות? למה את לא יכולה להיות כמו האחים שלך? מעולם לא התקשיתי לגדל אותם." זה בהחלט לא היה נכון. כש האחים שלי יצרו צרות, היא פשוט התעלמה מזה כ'בנים הם בנים'. עם זאת, היא מעולם לא הייתה סבלנית איתי. דמעה נפלה מעיניי, וגרמה לה לקמט את מצחה. "את בוכה?" היא שאלה. "מה קרה? את שוב דרמטית מדי?" צמצמתי את שפתיי וניגבתי בחוזקה את הדמעות מעיניי. איכשהו, בדרך כלשהי, עדיין רציתי לשפוך את רגשותיי. בדרך כלל, הייתי מדברת עם סיינה. עם זאת, איבדתי גם אותה. "ג'קסון בגד בי עם סיינה ושבר את קשר הנפש שלנו," אמרתי בקול רועד. לא ציפיתי שהיא תנחם אותי, אבל ציפיתי שהיא תהיה בהלם, לפחות. עם זאת, הבעת הפנים שלה נותרה ניטרלית. "זה לא מובן מאליו?" היא שאלה. גבותיי התקמטו. לא יכולתי להאמין למה שאני שומעת. "מה?" הצלחתי לומר. "המשפחה שלו מעולם לא חיבבה אותך. אמרתי לך פעמים רבות שהוא טוב מדי בשבילך. לא היית מתאימה לו בכלל. כל מה שיכולת לעשות היה לספק אותו במיטה, אבל גם את זה מעולם לא עשית." איך אמא יכולה לומר את המילים האלה לילדה שלה? "חוץ מזה," היא המשיכה, והרסה אותי לפני שאפילו יכולתי להרים את עצמי. "סיינה הולכת לעילית איתו. מוטב שתסתפקי באקדמיה המקומית ותמצאי לעצמך שותף חסר קשר." עצמתי את עיניי והרגשתי דמעה נוספת נופלת. "אז, כל הזמן הזה, ידעת? ומעולם לא טרחת לספר לבת שלך על זה?" "נו באמת, ארדן," היא קראה. "כולם כמעט ידעו. את פשוט עיוורת וחולמנית מדי מכדי לראות את זה." בדיוק אז, אבי נכנס לחדר, והביט בי כאילו הייתי מסטיק בתחתית הנעל שלו. באותו רגע, מכתב הקבלה הרטוב נפל מידי, ועיניו התרחבו כשראה את הסמל של אקדמיית העילית מלמעלה. "את..." "התקבלתי," סוף סוף גיליתי, למרות שפקפקתי שהם ישמחו על כך. גבותיה של אמי התקמטו, והיא הרימה בעדינות את הנייר כדי לקרוא את תוכנו. "אוי, זה לא יכול להיות," היא מלמלה. "בטח יש איזושהי טעות." "אין," התעקשתי. אבי הצליב את ידיו מול חזהו. "האם זייפת את מכתב הקבלה הזה, ארדן? האם זה כמה שאת נואשת?" "לא עשיתי!" קראתי. "עברתי! אתם לא יכולים לשמוח בשבילי רק פעם אחת?" הלסת של אמי התקשחה, ולפני שידעתי את זה, היא קרעה את מכתב הקבלה לחתיכות. "לא!" "מצטערת, מותק," היא אמרה בלי להתנצל. "באמת חייבת להיות טעות. מישהי כמוך לא תוכל לשרוד בעילית. זה בשביל אנשי הזאב הצעירים החזקים, המשפיעים והחכמים ביותר בארץ." "זה נכון," אבי גיבה אותה. "וגם אם איכשהו הם קיבלו אותך—אלילת הירח, תחריד את זה, כי הסטנדרט שלהם חייב להיות מחמיר—עדיין אין שום דרך שתוכלי ללכת לבית הספר." "ל-למה לא?" גמגמתי, והסתכלתי על פיסת הנייר הקרועה כאילו הייתה שברי הלב השבור שלי. "אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו," הוא אמר. הרמתי את מבטי ובהיתי בשניהם. "שקרן," אמרתי. "שלחתם את לוסיאן קודם. קיארן גם לומד שם עכשיו." "בדיוק," אמא שלי אמרה. "קיארן נשאר באחוזות העילית כי הוא לא יכול לגור במעונות. זה, כשלעצמו, מאוד יקר. כמו שאמרתי, אנחנו נתמוך בך ללכת לאקדמיה המקומית—" "לא," אמרתי לפני שהיא יכלה לסיים את דבריה. שניהם עצרו, חוסר אמון על פניהם. תמיד הסכמתי לתוכניות המרושעות שלהם, תמיד הבת הצייתנית, בתקווה שהם סוף סוף יאהבו אותי באותה מידה כמו האחים שלי. עם זאת, זה מעולם לא קרה. סוף סוף נשברתי. "לא?" אבא שלי שאל. "גברת צעירה, את שומעת את עצמך?" בלעתי את הגוש בגרוני. "לא," חזרתי. "אני לא הולכת לאקדמיה המקומית." "אז, את רוצה להפוך לפועלת—" "לא," קטעתי אותה שוב. ואז, הסתכלתי לתוך עיניהם. "אני הולכת לעילית." "ארדן, אל תדחפי אותנו," אמא שלי אמרה, בלי שמץ של צחוק בטון שלה. "לא משנה מה תעשו או תגידו, אני עוזבת." עם זה, הפניתי את גבי אליהם, ויכולתי כמעט להרגיש את הזעם קורן מגופם. "אם תבחרי לעזוב, אז תחשבי את עצמך לא חלק מהמשפחה הזאת. לא תקבלי את התמיכה שלנו, בין אם זה כלכלית או רגשית. את לא תהיי כלום בשבילנו," אמא שלי ירקה, והמילים חפרו בתוך ליבי כמו להב. לא היססתי הפעם. "אז, יהיה כך."