ארדן האוויר היה כבד יותר כשחזרתי. היה ברור שהם ניסו להסתיר את זה, אבל ראיתי דרכם. הרגשתי כבדה בעצמי, ואפילו לא הייתי שם כדי לחזות בעצמי בסצנה. ניסיתי להתנהג כרגיל, להיכנס כאילו לא שמעתי את מה ששמעתי, אבל גם אז מעדתי. קייד הסתובב ברגע שנכנסתי, הבעתו משתנה מעט. חיוך זחל על שפתיו. "את בסדר?" שאלתי, מתקרבת. "הוא אמר משהו חריג?" הוספתי, מעמידה פנים של תמימות. "כן," הוא ענה. "אנחנו בסדר. ההורים שלי ואני