ארדן האני ישבה על המרפסת, רגליה התנועעו קדימה ואחורה כשהיא חיבקה את הזאב הממולא שקייד נתן לה. עיניה הגדולות והעגולות עקבו אחרי בדריכות כשארזתי את שארית חפציי. היא לא אמרה מילה עד שכּרעתי מולה. "את באמת עוזבת?" היא שאלה, קולה קטן, נושא ניצוץ של תקווה שאולי נישאר לילה נוסף. גם אני השתוקקתי לבלות איתה יותר זמן. היא הייתה אחת מזאבות השי היפות ביותר שפגשתי אי פעם - מבפנים ומבחוץ. "אני חייבת," אמרתי ברכ