ארדן הייתי צריכה לראות אותו. לא הודעתי לו מראש. לא שלחתי הודעה; לא דפקתי יותר מפעם אחת. אפילו לא היססתי. רגליי נשאו אותי על פני הרחובות ליחידה הפרטית של קייד כאילו גופי קיבל את ההחלטה בעצמו. ליבי דפק בחוזקה באוזני כשהגעתי לחזית דלתו. האם אני פועלת בפזיזות? אולי. אבל לא יכולתי לנשום – לא אחרי מה שאליאס אמר ולא אחרי מה שקראתי. איכשהו, האדם היחיד שיכול היה להבין את תחושת הכאוס הזו היה קייד. הרמתי את