טסה
תקרת הבטון הלבנה של המרפאה לא סייעה במיוחד למחשבותיי המשתוללות. היא הייתה פשוטה מדי, והותירה את מוחי לחסדי הזיכרונות הלא רצויים שרציתי לשכוח. אי שם ברקע, נקישות רכות של צעדי האחות הדהדו בזמן שהיא נעה בין המיטות, נעליה מצקצקות על האריחים הסטריליים.
ידעתי שהיה אמור להרגיש מנחם שיש מישהו בקרבתי, ובכל זאת כל מה שהשתוקקתי אליו באותו רגע היה שקט.
עצמתי את עיניי בחוזקה, מייחלת לרעש במוחי להירגע.
למה
















