ארדן "בחיים לא," מלמלתי, בוהה במכתב שבידי הרועדת. הוא בדיוק הגיע בדואר, וחיכיתי לו כל השבוע. ההטבעה המוזהבת בגב המעטפה תפסה את עיני - סמל שאישר את אמיתותה. זה היה מכתב מ'אקדמיית עילית,' או בקיצור 'עילית'. עד שאיש זאב מגיע לגיל 20, הוא יכול להגיש מועמדות לעילית - שם שמדבר בעד עצמו. שמורה לאנשי הזאב הצעירים המוכשרים ביותר בכל המדינה, היא מייצגת את פסגת המצוינות. במשך שנתיים טרנספורמטיביות, הם מעוצבים למנהיגי הלהקות שלהם, מצוידים במיומנויות המבטיחות עתיד מבטיח. מאז ילדותי, חלמתי להיות אחת מ'העילית'. למעשה, נראה שכל איש זאב צעיר שאף להתקבל. עם זאת, ההימור הרגיש גבוה יותר עבורי. ההורים שלי סיימו שם. כך גם שני אחיי הגדולים - שאחד מהם נמצא כעת בשנתו האחרונה. כצעירה במשפחה ומה שמכונה 'כבשה שחורה', פגשתי ספקנות בכל צעד ושעל. לא היה זה מפתיע שאמי דחקה בי להגיש מועמדות לאקדמיה המקומית, מתוך אמונה שזה כל מה שאני טובה בו. עדיין יכולתי לשחזר במוחי את שיחת ארוחת הערב שלנו מחודש שעבר. "אני רוצה להגיש מועמדות לעילית," הכרזתי, ואזרתי אומץ לדבר. צלצול כלי האוכל נעצר לרגע, אך אף מבט לא פנה לכיווני. "בהצלחה עם זה, אני מניחה," העירה אמי, לורליי, ובדקה את ציפורניה בחוסר עניין. לוסיאן, אחי הבכור, הידק את שפתיו. "את באמת חושבת שאת יכולה לעשות את זה?" "כן," עניתי, קולי יציב למרות ליבי הפועם בחוזקה. קיראן, אחי, רק שנה מבוגר ממני, פלט צחקוק לגלגני. יריתי בו מבט זועף, אבל זה השפיע מעט. "אה, סליחה," הוא אמר, אם כי הוא לא נשמע מתנצל כלל. "זה פשוט מצחיק. כולנו באנו מעילית; זה לא אומר שאת צריכה גם. קוראים לזה 'עילית' מסיבה מסוימת." אבי, דומיניק, הנהן בהסכמה שקטה, ותשומת ליבו הייתה מודבקת לטלפון שלו. "פשוט תגישי מועמדות לאקדמיה המקומית. אני בטוח שהם יקבלו אותך על סמך שם המשפחה שלך בלבד." נענעתי בראשי, והדפתי את זיכרון השיחה המרה הזו. אחר כך, בידיים רועדות, פתחתי את המכתב שהגיע - עתידי היה כלול בתוך קיפוליו. כולם קיבלו את מכתבי הקבלה או הדחייה שלהם בשבוע שעבר. חוץ ממני. אמי טענה שהצלחתי כל כך גרוע בבחינה הכתובה שהם אפילו לא טרחו לשלוח מכתב. אבל הנה הוא. עצמתי את עיני לרגע, כשהפחד אוחז בחזי. כשסוף סוף פקחתי עין אחת, ליבי דהר כשזיהיתי את המילה - 'התקבלת'. כמעט קפצתי משמחה. במקום זאת, חנקתי את התרגשותי, מכסה את פי בידי כדי לדכא חיוך. בחוץ, בגינה העצומה שלנו, הייתי לבד, אבל משפחתי עדיין הייתה בתוך הבית. עד כמה שרציתי לחלוק את החדשות המדהימות האלה איתם ולהוכיח אותם כטועים, הייתי צריכה לספר למישהו אחר קודם - האדם שתמיד תמך בי, גם כשמשפחתי הפנתה לי את גבה. ג'קסון טרוויין, בן זוגי והאלפא העתידי של המערב. ידענו שאנחנו בני זוג מאז שמלאו לנו 18, והוא היה בעל בריתי הבלתי מעורערת מאז אותו יום. למרות אי הסכמתם של הוריו לגבי מערכת היחסים שלנו, הוא גרם לי בעקביות להרגיש מוערכת ומקובלת. הוא מעולם לא ביקש הרבה מלבד דבר אחד. את בתוליי. מרגע שנפגשנו, הוא חיכה בסבלנות שאני אהיה מוכנה. ועכשיו, עם החדשות האלה על הקבלה, הרגשתי שהגיע הזמן לתת לו את הפרס שהוא כל כך השתוקק לו. כשעשיתי את דרכי במעלה גרם המדרגות המפואר של האחוזה שלהם, ליבי דהר בטירוף, כשהמכתב אחוז בחוזקה בידי. "הוא יהיה נרגש," לחשתי לעצמי, וחיוך זחל על פניי. כשגעתי לדלת שלו, גל של פחד התגלגל דרך בטני. הברשתי אותו הצידה, הנחתי את ידי על הידית וסובבתי אותה כדי לפתוח. החיוך נעלם ברגע. שם שכב ג'קסון - עירום, ותחתיו שכבה לא אחרת מאשר חברת הילדות הטובה ביותר שלי בעשור האחרון, סיינה גרייבס. "אה, ג'קסון. בדיוק שם!" קפאתי, רגלי נעוצות במקומן. גרוני התייבש והרגשתי קהה. הייתי בטוחה שכל הצבע מפניי התרוקן גם הוא. "תזיין אותי יותר טוב מאיך שאתה מזיין את ארדן," היא צרחה, ותת-מודע קפצתי את אגרופיי, ומכתב הקבלה שלי התקמט בתהליך. "הצדקנית הזאת אפילו לא נותנת לי לגעת בה," נהם ג'קסון, טורף את צווארה. "היא חושבת שהגוף שלה הוא פרס רק בגלל שהיא בתולה." "התייחסתי אליה בנימוס במשך שנתיים שלמות בגלל זה." הרגשתי שליבי נשבר. האדם היחיד שבו בטחתי ואהבתי מעולם לא אהב אותי אחרי הכל. נענעתי בראשי, כשהדמעות מאיימות לנשור. עם זאת, נשכתי את שפתי, ולא הרשיתי לעצמי להראות חולשה כלשהי. "ולעולם לא תזכה לגעת בי," ירקתי. אז הם סוף סוף שמו לב לנוכחותי. עיניהם התרחבו, וג'קסון משך את עצמו מסיינה, איברי המין שלהם בתצוגה מלאה, וגרמו לי לעווית. "ארדן," מלמל ג'קסון. עם זאת, לא היה גרם של חרטה על פניו. סיינה, לעומת זאת, פנתה הצידה כדי לדכא את חיוכה. "אז מעולם לא אהבת אותי אחרי הכל?" ג'קסון הידק את שפתיו. ואז הוא נאנח. "איך את יכולה לצפות ממני לאהוב אותך כשאת לא יכולה לספק את הצרכים שלי? מלבד זאת, אני הולך לעילית בקרוב. לא נתראה אז." הנהנתי בעדינות, והרגשתי שברכיי נחלשות. "אז אתה אפילו לא תתנצל," מלמלתי. "בסדר," אמרתי, והרמתי את סנטרי גבוה. "אני דוחה—" "אני דוחה אותך, ארדן סטון, כבת זוגי," אמר ג'קסון, והקדים אותי. הרגשתי כאב בלתי נתפס עובר דרך גופי, ליבי הרגיש כאילו הוא נתלש מחזי. לקחתי נשימות עמוקות, מנסה להפחית את הכאב. ואז, ראיתי את הבעתו, חיוך קטן משחק על שפתיו. "מצטער, ארדן," הוא אמר, מתקרב אלי, עדיין עם אותו מבט בלתי מתנצל. "את ואני לא התאמנו בכל מקרה."