ארדן "סוף סוף," נאנחתי בהקלה כשהגעתי למעונות שלי. התבוננתי בבניין הבינוני בגובהו שלפניי. עם שבע הקומות שלו, הוא בלט כקצת יותר בלוי בהשוואה לשאר תשתית הקמפוס. אבל אני לא יכולה להתלונן; זו הייתה האפשרות המשתלמת ביותר הזמינה. כשדרכתי דרך הדלת, פגשתי פנים שהיה אפילו גרוע יותר מהחוץ. ספות קרועות ושולחנות שבורים מילאו את האזור המשותף, שרידים של מה שנראה כמו קרבות מרובים שהתרחשו ללא כל מאמץ לתקן. האישה שמאחורי הדלפק נראתה משועממת לחלוטין, ועשתה בקפידה את הציפורניים שלה - על רגליה. ניקיתי את גרוני פעם אחת, אבל היא הניפה יד, והשתיקה אותי כשהיא התמקדה בעיצוב המורכב שלה על הבוהן הקטנה ביותר שלה. זה נראה כמו... דובדבן? איך זה יתאים על ציפורן כל כך קטנה? אחרי רגע, היא נאנחה בהקלה ולבסוף הסתכלה עליי, עדיין עם הרגל שלה על השולחן. "מה את צריכה?" היא שאלה. "אממ, אני דיירת חדשה," עניתי, והצלחתי לחייך חיוך קטן. "ארדן סטון." בעוד אנחה נוספת, היא הציצה במחשב הנייד שלה וסוככה את עיניה לפני שהנהנה. "אני רואה את השם שלך. שילמת את הפיקדון הראשוני?" "כן," אמרתי. "הממ," היא המהמה. "תוודאי לשלם את שכר הדירה שלך בזמן. אנחנו לא רוצים עוד קרב שיפרוץ. האדס לא מעריך את אלה שמשלמים באיחור." עיניי התרחבו. "מה?" היא הרימה גבה. "את תהיי בעיה?" "לא, לא," עניתי במהירות, מטלטלת בראשי. "טוב," היא חייכה חיוך זדוני. "שמי מייסי, ואני ראש המעונות. אם יש לך בעיות כלשהן, דברי איתי בין 8 ל-10 בבוקר ובערב בלבד - בתוקף. אני גם סטודנטית." הנהנתי שוב. היא חיטטה במגירות ומסרה לי מפתח חלוד. "חדר 707," היא אמרה. "זה חדר משותף, את יודעת את זה, נכון?" "כן," אישרתי. "אני יכולה לקחת את המעלית?" היא פרצה בצחוק, והשאירה אותי מבולבלת. "אוי, מותק. המעלית שלנו מקולקלת כבר חמש שנים. תעלי במדרגות." הרמתי גבה. לבית ספר כמו אליט יש הסדרי מגורים כאלה? עם זאת, נראה שהיא על סף התפרצות זעם אם אשאל שאלה נוספת. אז, הנהנתי ועשיתי את דרכי, עולה במדרגות לקומה העליונה. המסע היה פחות מנעים. גברים ונשים חסרי חולצות השתרעו במסדרונות, חלקם אפילו מתנשקים וכמעט מקיימים יחסי מין. בקבוקי בירה היו פזורים על הקרקע, וטישו עם חומרים לא ידועים נצמדו לקירות. טלטלתי בראשי ומהרתי לחדרי, נאנחת בהקלה כשגיליתי שהקומה השביעית לא כאוטית כמו האחרות. הכנסתי את המפתח וסובבתי אותו, סוגרת במהירות את הדלת מאחוריי ונשענת על המשטח הקשה. "קשה, נכון?" מישהו שאל לפתע. קפצתי בהלם, פנים אל פנים עם אישה מדהימה עם עור בהיר ושיער גלי. "אל תצעקי," היא אמרה. "הקירות כאן דקים כמו נייר." הנחתי יד על ליבי. "אני מצטערת. פשוט לא ציפיתי שמישהו יהיה כאן." "אין דאגות," היא אמרה, קמה מהרצפה שם סידרה את חפציה והושיטה את ידה. "אני טסה, ואני חושבת שאנחנו שותפות לחדר." חיוך קטן זחל על שפתיי. כבר הייתה לי תחושה טובה לגביה. "ארדן," אמרתי, לוחצת את ידה. "נעים להכיר." היא כיסתה את פיה לרגע. "את כל כך יפה," היא הכריזה. עיניי התרחבו, וטלטלתי בראשי. "זה יותר מדי," עניתי בביישנות. "את בהחלט יותר יפה." "תסמכי עליי," היא אמרה, טופחת על כתפי. "את הנערה הכי יפה שראיתי אי פעם." לחיי סמקו כשנשאתי את מבטי. "בכל מקרה, את גם סטודנטית שנה א'?" היא שאלה. הנהנתי, מניחה את התיק שלי בצד שלי של החדר. "גם אני," היא חייכה. "בואי נקווה שיש לנו אותו לוח זמנים. אלת הירח יודעת שאני צריכה חברה במקום הזה." צחקקתי והנהנתי. "זה טוב שאין לנו שיעורים היום, נכון? אנחנו יכולות לנוח." היא הטתה את ראשה, ונראתה מהורהרת. "אנחנו צריכות להשתתף באסיפה הכללית, עם זאת." "אה?" שאלתי, מסתובבת אליה עם גבות מכווצות. "האסיפה הכללית - הם פרסמו את זה ב'אקו', הדף של בית הספר." "שיט," מלמלתי. אמא שלי לקחה את הטלפון שלי לפני שיכולתי לבדוק אותו. "מה השעה?" בדיוק אז, סירנות יללו ברחבי הקמפוס, וגרמו לי לקפוא. עיניה של טסה התרחבו. "עכשיו!" היא קראה, תופסת את פרק ידי ומושכת אותי אל מחוץ לדלת. "חכי, חכי," מחיתי. "אנחנו צריכות לרוץ לאולם הראשי?" היא קמטה מעט את מצחה. "לרוץ?" "אנחנו הולכות להשתנות או משהו?" היא צחקקה, מטלטלת בראשה. "לא, טיפשה. יש לנו הסעה חינם לכולם! בואי, נלך." *** האולם כבר היה עמוס כש טסה ואני הגענו. התיישבנו במושבים האחוריים, שהתאימו לי מצוין. הבחנתי באח שלי ובסיינה יושבים ליד החלק הקדמי והמרכזי, ורציתי להימנע מהם בכל מחיר. אבל איפה ג'קסון? טלטלתי בראשי, דוחה את המחשבה. לא רציתי לתת לאותו חלאה רגע אחד של תשומת לב. "פיו," נאנחה טסה בהקלה. "הצלחנו! אנחנו לא יכולות לפספס את ההכרזה על האלפות לכל פלג. אנחנו צריכות לבחור בחוכמה כדי שיהיה לנו שהות שלווה בבית הספר." קימוט הפנים שלי העמיק עם כל מילה. "לבחור... אלפה?" שאלתי. היא הסתכלה עליי בבלבול. "כן," היא ענתה. "זה יהיה הכי אידיאלי. יש לך אוטומטית קליקה, ואת יכולה לבנות קשרים." "על מה את מדברת?" גבותיה התקמטו. "אל תגידי לי - את לא יודעת את הדברים האלה?" "לא," אמרתי. היא השמיעה צחקוק קטן של חוסר אמון. "היית מוגנת כל חייך?" הדקתי את שפתיי. ובכן, ההורים שלי הגבילו אותי הרבה יותר מאשר את האחים שלי, למעשה שלטו בחיי כאילו הם היו שלהם. "אני אספר לך את כל הפרטים," היא אמרה בחיוך מבין. "לעת עתה, תתמקדי בחזית. האלפות עומדות להיות מוצגות."