ארדן ניסיתי עדיין להרגיע את עצביי. כל מה שקרה אתמול – לא, כל השבוע הזה – הרגיש כמו חלום חום ממושך ומסחרר. מאובדן הבתולין שלי ועד להטרדות הבלתי פוסקות מצד האלפות האחרות, והבניין הבוער... מוחי היה עמוס מדי. הזאבה שלי לא הפסיקה להסתובב מתחת לעורי, חסרת מנוחה ועל סף עצבים. ועכשיו, כמובן, הייתי צריכה להתמודד עם שיעור. איפה היה כפתור ההשהיה של החיים כשבאמת היית צריכה אותו? מיס לאבסון עמדה בחזית הכיתה, ת