טסה לא ידעתי כמה זמן הייתי שם. האגם היה שקט מלפני, חשוך כפיסת זכוכית, משקף את הירח העולה ואת השמיים הפסים הזהובים שמעליו לפני שעקבות האור האחרונים נעלמו לחלוטין. העיניים שלי היו נפוחות - אולי אפילו בגוון אדום. בכיתי יותר מדי זמן, והנה אני, מצומצמת למצב הזה. צחקוק קטן פרץ משפתי כשראיתי לרגע את השתקפותי במים המחשיכים. העיניים שלי נראו כאילו נטרפו על ידי מאה ג'וקים. עם זאת, השעשוע החולף הזה דעך במהיר