ארדן הכל הרגיש טוב מכדי להיות אמיתי. ואולי זה היה. בכל זאת, רציתי להחזיק בזה - רק עוד קצת. כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי מכורבלת אל חזהו של קייד, לחיי צמודה לעלייה ולירידה הסדירה של נשימתו. זרועותיו עדיין היו כרוכות סביבי, גם בשנתו. הוא נראה כל כך שלֵו כך, גבותיו רפויות, שפתיו פעורות קלות. הוא לא חווה סיוט הפעם. חיוך קטן ריצד על שפתיי כשצפיתי בו. האם זה אנוכי לקוות שהרגע הזה אומר משהו? מי שלא תה