ארדן ריח העצים רענן את חושי כשחזרנו למחנה. עיני נשארו נעוצות בגזעים הנישאים, אך מחשבותיי נדדו הרחק מהנוף השליו. מה שראינו בבקתה ההיא ילווה אותי זמן רב. קייד ואני הקפדנו להחזיר כל דבר למקומו – אף פריט לא נשאר גלוי, למעט השרשרת שמצאתי בין השרידים. קיווינו שכך נבטיח שאף אחד לא יגלה שנתקלנו במחבוא הסודי. "מה קורה עכשיו?" שאלתי בשקט, ושברתי את הדממה הכבדה שאפפה אותנו. קולי נשמע קטן ועדין בשקט של היער.