ארדן בזבזתי אפילו לא רגע אחד לעזוב את הקמפוס. לא טרחתי לספר לאף אחד לאן אני הולכת—לא לפרופסורים, לא להנהלה, ואפילו לא לטסה. למען האמת, עם איך שהדברים התפתחו באליט, להישאר שם הרגיש כמו לשבת בתוך קופסת זכוכית כשהעולם בוער ממש בחוץ. מה הטעם להתעכב כשהאנשים שאני אוהבת בסכנה? אז ברחתי. אפילו לא ארזתי כלום; פשוט תפסתי את התרמיל הנאמן שלי ואת הז'קט לפני שעזבתי. המסע לצפון היה מטושטש יותר ממה שהייתי רוצה