למחרת בבוקר קמתי לפני הזריחה כמו נערה מתבגרת מוכת אשמה אחרי בריחה לילית. לא הייתה שום דרך שאשטון לא קלט את כל ההצגה אתמול בלילה, ולא התכוונתי לשבת מולו בארוחת הבוקר ולהעמיד פנים שאני בן אדם נורמלי ומתפקד. אז כן, ניסיתי לחמוק. התגנבתי למטה, נעליים ביד, תיק מתנדנד לצידי. אבל נחשו מה? הוא כבר היה שם. יושב על הספה כמו מלך עולם העסקים. צופה בחדשות. רגוע. שרווליו מגולגלים כמו איום נינוח. כמעט יידתי את ה