וכך ישבה קלואי שם, לבדה בחושך, לבה מלא נחישות עזה לשרוד. היא לא ידעה מה צופן לה העתיד, אבל ידעה שתתמודד איתו באומץ ובכוח, לא משנה אילו אתגרים מצפים לה. כשקלואי ישבה בצינוק, מחשבותיה נדדו לתקופה מאושרת יותר, תקופה שבה הוריה עוד היו בחיים והיא הייתה רק ילדה קטנה. היא עצמה את עיניה והרשתה לעצמה להיסחף חזרה לאותו רגע, בתקווה למצוא מעט נחמה בזיכרונות. היא נזכרה ביום שבו הוריה לקחו אותה לפארק, והם בילו